התקרנפות - דפנה רבס

צילום, פיסול, ווידאו

גלריית המעבדה לצילום, ינואר 2020

                             

דפנה רבס, ילידת 1973, חיה ויוצרת בישראל. אמנית העוסקת בצילום דיגיטאלי ואינסטליישן המבוסס על שימוש ברדי מייד. בעלת שפה מושגית פיגורטיבית עם השפעות של אמנות הפופ ואמנות קונספטואלית. ביצירתה האמנית חוקרת מושגים כגון הליכה בתלם, תיעוש עכשווי, ו"התקרנפות" כסוג של האחדה הרומסת את החריג והאחר. הציגה בתערוכות יחיד וקבוצתיות שונות בארץ ובעולם, ביניהן במוזיאון חיפה, מוזיאון תל חי, בית האמנים בתל אביב ועוד. עבודותיה נמצאות באוספים פרטיים בארץ ובעולם וכן באוסף מוזיאון חיפה. בוגרת לימודי אמנות התמחות בצילום קמרה 

1995אובסקורה, מלגת הצטיינות 

)התערוכה מאכלסת אובייקטים פיסוליים - קרנפים שקופים ללא ראש עשויי גומי

ואפוקסי,  תצלומי צבע - פרחים בתהליכי קמילה, ועבודת ווידאו. במגרש האסתטי מגולמים בחיבור מזוקק ופואטי, דימויים סמליים, תרבותיים, טעוני משמעות. עדר הקרנפים, קמילת הפרחים, והליכה סיזיפית חוצת גבולות בין אזור עירוני למיוער, כל אלה חוברים יחדיו באסתטיקה מינימליסטית לטובת מורכבות מודעת ודיון פילוסופי.

הקרנף, החי חיי בדידות יחידאיים, הופיע כמוטיב חוזר בעבודותיה המוקדמות. אלא שבתערוכה זו הקרנף חסר ראש ו"מתקרנף"[i], מופיע במקבץ בהליכה עדרית, כאובייקט פיסולי משוכפל,  כהעתק של ייצור המוני.  העדר מסמן שייכות לקבוצה חברתית קונפורמית, המגוננת ומסרסת בו זמנית את יחידותו של הפרט. השותפות מקנה בטחון וסדר, בהתאם לנורמות כתובות וצפויות מראש, אך השיוך מחסיר מהאינדיבידואל את הזהות האישית והאנטומיה לבחירה ולמחשבה אחרת,  כאשר עוצמת כוחו של העדר  עשויה להיות בעלת השלכות הרסניות

נקודת המוצא לגוף העבודות כרוך בחוויית האמנית, כאם למתבגרות. עדר הקרנפים חסרי הראש, מבטא לדבריה את עדר המתבגרים, החלולים, טרופי הדעת. בתהליך גיבוש עצמיותם ונפרדותם, מתרחקים בני הנוער אל עבר קבוצת הדומים להם ומוצאים בה את הכוח והיכולת לבנות את הזהות הנבדלת, הבוגרת. תהליך טבעי ותומך זה, עשוי להיות

מסוכן כאשר העדר אינו מאפשר ל"זר", להורה, אפשרות כניסה וביקורת

הקרנפים חסרי הראש, מתכתבים עם תצלומי הפרחים הקמלים ועלי הכותרת החסרים.

17המאזכרים את ציורי הוואנטיס (האופייניים לציור ההולנדי והפלמי של המאה ה-16 וה- אשר דאגו להזכיר לבני התרבות כי החיים הינם ברי חלוף. על פי רבס בתקופת 

.הקמילה האינדיבידואל יוצא מחוץ לעדר, מסיים את תפקידו, והעדר ממשיך לנוע

"אני רואה את כריס ניגש קרוב מידי לקצה הצוק. העומק עד הסלעים שמתחתיו הוא לפחות שלושים מטר

 קרוב מידי! "כ ר י ס !", אני צועק, אך הוא אינו עונה." – (רוברט מ. פירסינג, "זן ואמנות אחזקת האופנוע

[i] על פי המחזה ה"קרנפים" (1958), מאת: אז’ן יונסקו. תושבי העיירה הופכים לקרנפים

בתחילה רק מעטים , אך עם התקדמות העלילה הקצב מתגבר ועוד מתקרנפים, למעט דמותו של ברנז’ה האלכוהוליסט טוב הלב, שנשבע להמשיך ולהילחם בהם. המחזה כמשל לתהליך ההידבקות הלאומני שהציף את אירופה באמצע המאה ה–20.  ההצגה עלתה בתאטרון חיפה ב1962 בתרגומו של נסים אלוני אשר בתרגמו כתב:  האנשים “הופכים לקרנפים”.  את המילה "התקרנפות" חידש אשר נהור, מבקר התיאטרון של “ידיעות אחרונות”, בביקורת שכתב אודות ההצגה.    ב1967 הכתב דן אלמגור השתמש במילה במשמעות המטאפורית בהקשר של היסחפות אחר להט לאומני בביקורת שכתב למחזמר "קברט" ב"מעריב". ומאוחר יותר, המושג התפשט וגבר לשם ביטוי רעיון היסחפות היחיד אחר הכלל באופן כללי

פרוטפוליו/מה קורה/דפנה רבס

 

ARToday- גילי סיטון

מתערוכת התקרנפות,ווידאו אובדת 2019

©  2020 Nurit Tal-Tenne. Designed by Gidi Gilam

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now