מיינדפולנס ברוטשילד
האמנים: אוהד לוי, אורי זמיר, יעלה גצוב קליינר, ישי חוג'סטה, ליאור כץ, מור אפגין, נטע מוזס, עינב שוורץ, רון חן, שני אביבי.
אוצרת משנה: גבי גליק
במציאות אפוקליפטית ומיליטנטית שבה ממשלות ואידיאולוגיות מתפרקות, אלוהים שובר שמירה והבינה המלאכותית מתקבלת כאמת המוחלטת, רבים מאיתנו מחפשי דרך. בתערוכה מיינדפולנס ברוטשילד עשרה אמנים מבטאים הרהורים טרנסצנדנטליים על המציאות העכשווית בהקשר של "פוסט העידן החדש" במקום שבו החומר נפגש עם הרוח, בתקווה לאתר חלופה לרציונליות החומרית שתספק מזור לנפש. האמנים מתייחסים להיבטים מקומיים ואוניברסליים בהקשר של דתות, מדע בדיוני, גלגול נשמות, פולחן הטבע ופרקטיקות חיבור בין גוף לנפש.
אפשר לשגות ולחשוב שרוח הקיצון הנוכחית היא שמעודדת את הביטוי המטאפיזי באמנות, ואולם שאלת הקיום, האלוהות והמשמעות נכחו רבות גם ביצירות מוקדמות באמנות הישראלית, על ביטוייה הרעיוניים והחומריים. לדוגמה, ראובן רובין ביצירתו "מבקשי האלוהים" מ-1923, או יצירותיו של מרדכי ארדון שעוסקות במטאפיזיות האמן. לדברי החוקר גדעון עפרת, "ארדון, חרף כל רגישותו העצומה לזוועות השואה, והגם שהעצים את דימויי האסון לממדים תיאולוגיים קוסמיים, ספק אם חדר באינטואיציה היוצרת שלו אל מחשכי הזמן בעבר ובעתיד וסימֵן מפה חזיונית".
ראוי לציין שבשיח האמנות המודרנית במאה ה-20 לא הוקדש מקום רב לדיון ברוחניות או במיסטיקה, ושֵם התואר "ניו אייג'" אף נחשב למילת גנאי. ואולם מהמחצית השנייה של המאה ה-20 ועד ימינו העיסוק באמנות בהיבט המטאפיזי, הרוחני, ובשאלת האלוהים מתגבר ומתעצם ואינו מתקבל עוד כ"זניח", אלא תופס מעמד והכרה בשיח, מגמה שמתבטאת גם באמנות הישראלית. כך למשל מיכל נאמן בסדרת העבודות "יהווה צבעים, 1976" עוסקת בשאלת האל, וגם חומרי יצירתה (מסקינג-טייפ) עוסקים בגלוי ובשאינו גלוי; משה גרשוני בעבודותיו משנות ה-80 "אל מלא רחמים" מבטא קריאה אחרת לאל; דורית פלדמן בעבודותיה בשנות ה-90 העניקה לסמלי הקבלה מעמד מפתח ביצירתה הרב-ממדית, בבחינת קוד מיסטי לפשר החלל והזמן; שי אזולאי הוא דוגמה לנציג ראשית שנות האלפיים, שעל עבודתו כתבה אלן גינתון: "אזולאי סולל בעצמו את הדרך לקשור את הציור שלו לעולמות תורניים ומיסטיים".
השיח העולה בתערוכה הנוכחית, מבטא את הרהורינו בתקופה חשוכה זו, שבה החברה הישראלית חווה שבר וכאוס חברתי, פוליטי וכלכלי, חברה שסועה ומדממת ללא רועה מכוון. בהקשר של התהליכים הפוקדים אותנו, האמנות מבטאת את החיפוש הרוחני אחר הדרך והאור.
נורית טל-טנא - אוצרת
Mindfulness at Rothschild
In an apocalyptic and militant reality, where governments and ideologies are crumbling, God is absent, and artificial intelligence is accepted as absolute truth, many of us are seeking a way towards peace and security in the midst of the maddening din. In the exhibition Mindfulness at Rothschild, ten artists offer reflections on transcendence in the current “post-New Age” (that began in the second half of the 20th century) reality. A place where matter meets spirit in the hopes of finding an alternative to the material rationality that will be a balm for the soul. The artists relate to both local and universal aspects in the context of religions, science fiction, reincarnation, nature worship, and other body-mind practices.
There is a misconception that this current mood of extremism is fueling the metaphysical expression in art, although existential questions and thoughts about spirituality and meaning were present also in early Israeli art in various conceptual and material iterations. For example, Reuven Rubin’s 1923 work The God Seekers, or Mordechai Ardon’s works dealing with metaphysical aspects of the artist. According to art historian Gideon Ofrat, “For Ardon, notwithstanding his enormous sensitivity to the horrors of the Holocaust, and his amplification of images of the catastrophe to cosmic theological dimensions, it is doubtful whether, with his creative intuition, he penetrated the darkness of time past and future, to mark some visionary map.”
It is worth noting that in the discourse of modern art in the 20th century, little space was devoted to discussion of spirituality or mysticism, and the adjective “New Age” was even considered pejorative (although in some instances one could say that the spiritual is not far removed from the abstract). And yet, from the second half of the 20th century until today, preoccupation with aspects of the metaphysical and spiritual in art has been growing steadily. No longer perceived as “negligible,” this interest has instead achieved recognition and status in the discourse, a trend visible also in Israeli art. Some examples are Michal Na’aman’s “Lord of Colors, 1976” series, which, along with the choice of materials (masking tape), which the artist used to treat the idea of visible and invisible, deals with questions about the Divine; Moshe Gershuni’s God, Full of Mercy, from the 1980s, which express a different plea to God; Dorit Feldman’s multidimensional works from the 1990s, in which Kabbalistic symbols hold a key place as a mystical code for the reconciliation of space and time; and in the 2000s, the work of artist Shay Azoulay, about whom Ellen Ginton wrote: “Azoulay himself paves the way to linking his painting to mystical and Torah-minded worlds.”
In the exhibition, the emerging discourse among the group of artists expresses our musings in dark times, when a torn and bleeding Israeli society is undergoing social, political and economic fracture and chaos, without a shepherd to guide it. In the context of present events, art expresses a spiritual search for a path, for the light.
Nurit Tal-Tenne - curator
שאלון בנדיקטה עם האוצרת נורית טל-טנא ואודות התערוכה
סרטון הצבת תערוכה - צילום ועריכה: עדן בצלאל חבס
פורטפוליו - אודות המיצב האמנית שני אביבי
יוגה? תפילה? מדיטציה? הטרנד הרוחני החדש הוא - בכלל בריאת מציאות - הארץ .
גם כן תרבות- המלצות מאת ענת שרון בלייס בתוכניות של גואל פינטו. החל מדקה וחצי.