מירה מיילור, ללא כותרת מסדרת הפרחים, עץ זכוכית וברזל, 28X35, 2018
מירה מיילור, ללא כותרת מסדרת הפרחים, עץ זכוכית וברזל, 28X35, 2018
press to zoom
אריה ברקוביץ. זיו קורן ואנוכי
אריה ברקוביץ. זיו קורן ואנוכי
press to zoom
ורדי בהנא, גילי ומיקי תצלום, 1994
ורדי בהנא, גילי ומיקי תצלום, 1994
press to zoom
שיח גלריה
שיח גלריה
press to zoom
חן שפירא , אי, נייר וקולאז  צלם אבי חי
חן שפירא , אי, נייר וקולאז צלם אבי חי
press to zoom
אני ומיכל בתערוכה
אני ומיכל בתערוכה
press to zoom
מידן קובי  בכתבה בסוכן תרבות
מידן קובי בכתבה בסוכן תרבות
press to zoom
בועז לניר,זיו קורן, נורית, קארן גילרמן
בועז לניר,זיו קורן, נורית, קארן גילרמן
press to zoom
living in sin, willראובן קופרמן  die funny(II)2015color pencils and watercolor on paper 15
living in sin, willראובן קופרמן die funny(II)2015color pencils and watercolor on paper 15
press to zoom
זיו קורן, לואי מרעי, תצלום, 70X50, אוקטובר 2005
זיו קורן, לואי מרעי, תצלום, 70X50, אוקטובר 2005
press to zoom
קיר צלקת
קיר צלקת
press to zoom
שירה נפתלי, ללא כותרת, 1994, הדפס צבע, 66x55
שירה נפתלי, ללא כותרת, 1994, הדפס צבע, 66x55
press to zoom
פריד אבו שקרה פו הדב ומטוס 2019 ציור כירורגי בסכין יפני וצבע שמן אדום על קרטון דופלקס,   צ
פריד אבו שקרה פו הדב ומטוס 2019 ציור כירורגי בסכין יפני וצבע שמן אדום על קרטון דופלקס, צ
press to zoom
אריאן ליטמן, The Muse, וידאו ארט,צילום: אבגר עידן, 2021
אריאן ליטמן, The Muse, וידאו ארט,צילום: אבגר עידן, 2021
press to zoom

  צלקת

יוזמת התערוכה: מיכל פז יעקובסון

[i]“There is a crack in everything, that’s how the light gets in”

אידית פישר כץ, אייל ברטוב, אריאן ליטמן,  בועז לניר, ורדי כהנא, זיו קורן, חן שפירא, מירה מיילור, משה פיני סילוק, פריד אבו שקרה, קארן גילרמן, ראובן קופרמן, שירה נפתלי

בית האמנים ת"א, מאי 2022

את מיכל פגשתי במסע לאפריקה. היא באה אלי עם אור עיניה הכחולות. בחיוכה הרחב ועורה המצולק. כשמביטים בה ברגע הראשון עולה סקרנות, הצפה של פחדים ושאלות. מיכל כמו השמש - הדבר המעורר לנעוץ בו את מבטך ולבהות, אך גם האסור מפאת הנימוס, בו-זמנית.

מיכל פז יעקבסון, המכונה: "נס רפואי", הינה הפגועה הקשה ביותר מאירוע הטרור שהתרחש ב-21.11.2002, בקריית יובל, שבירושלים. אירוע שבו השתנו חייה. במהלך השנים שחלפו, מיכל חווה תהליך שיקום ממושך הכרוך בטיפולי גוף ונפש רבים,   לאורך התהליך היא מחפשת אחר משמעות החיים הנסתרת. הצלקות הרבות שהצטלקו על נפשה וגופה הן תעודת הזהות שלה. לדבריה: "צלקת - תנועה מקובעת בציר הזמן המבטאת דיסהרמוניה ובו בזמן מייצגת     שלמות ויופי. כנקודה המתעדת חוויה בזמן".

 תערוכה זו מטרתה העלאת מודעות וריפוי, ה"צלקת" מסומנת בהקשריה החברתיים, התרבותיים, האסתטיים, הרפואיים, הפוליטיים ועוד. החל מהתייחסות לשבטים הפראיים מהעבר בהם הצלקת כאות כבוד, לתואר וליופי ועד לימינו בהם רובנו מסתירים את אותן הצלקות שבנו, הנפשיות והפיזיות, משא של זיכרונות.

_____________________________________________________________________________________

 השאיפה האובססיבית של צרכני העולם המערבי-עכשווי למחיקה ולטשטוש הצלקת בהתאם לרדיפה אחר אידאל היופי והתאמה לחוקי האסתטיקה, מוצאים את ביטויים במקבץ עבודות פיסוליות אצל האמנית אידית פישר כץ. ביניהן התבליט המכונה: "גוף מושלם", התבליט מורכב מחמר פולימרי וספר: 'כל מה שרציתם לדעת על ניתוחים פלסטיים ולא העזתם לשאול', מאת ד"ר אלן גיינור.

אצל השבטים הפראיים מטרתן של הצלקות הן קישוט, שייכות, עדות לגבורה, אומץ לב, ותהליכי חניכה טקסיים. הצלם אייל ברטוב מציג רגע מטקס "קפיצת השור", של בני שבט ההאמר שבדרום אתיופיה. במהלכו חונכים נערים לגברים ומכשירים אותם לנישואים. הנערים מלקים בשוט את גביהן של נשות השבט הרווקות הנושאות בגאון את הכאב המותיר את גבן מצולק. ככל שכמות הצלקות רבה כך הדבר מעיד על מסירותן לחיי משפחה וזו מתנתן לגבר הנבחן.

 אודות עבודת הווידאו ארט "The Muse" של האמנית אריאן ליטמן, כתב  גדעון עפרת במאמרו "ארץ-אם"[ii]: "א̤ם פורמת תחבושות מעל כוויות-בתה. אמנית מעצבת מפת-תחבושות לארץ פצועה. האמנית היא א̤ם, הארץ היא בת, והארץ – פגועה, חבולה, נגועה. ליטמן היא א̤ם - אחות רחמנייה, שחובשת את מקומה, מקום מוכה, סובל, המקום כזירת אסון.                                                 ואפשר שלהפך: שהארץ היא אם, מולדת - מולידה, והאמנית היא הבת שנכוותה מאש המקום. או, שמא נאמר: פצעי הארץ והבת הם פצעי נפשה של הא̤ם, האמנית. כך או אחרת, אהבת - אם ואהבת - א̞רץ (אהבה חבולה, האם כאישה מוכה) מהולות זו בזו ביצירתה...אם מסירה תחבושות - בתה: הבת הבריאה, הצלקות עודן שם. אמ(נית) חובשת תחבושות א̞רצ̱ה: הצלקות מדממות."

  הצלם בועז לניר מציג את דיוקנו של העיתונאי גבי בשן ז"ל משנת 1987.       בשן הפך לקטוע רגליים בעקבות מלחמת לבנון. צלקת פיזית שהותירה בו  צלקת נפשית. "כשאתה בן 35 נגמרות לך הרגליים, בני, החיים לפתע ארוכים יותר, והכל. אבל ממש הכל, הופך לטקס... אולי אתה בכלל מלאך מבולבל שעף בגובה נמוך מדי, מחפש לו מקום בעולם הזה שהיה שלו ושאינו שלו עוד. אז אתה לא כל כך טוב בזה, בני, אבל אתה מנסה. עד שאינך יכול עוד". ב-26.10.1999 התאבד גבי בשן

  התצלום של ורדי כהנא מתוך התערוכה ״היופי ניתק את עצמו״ שהוצגה במוזיאון רמת גן ב-2001. בסדרה בה צולמה גילי פתיר במהלך מחלתה ועד למותה, בין השנים 1992-1996. "גילי הזמינה את עצמה אלי לסטודיו לשיחה. 'חליתי בסרטן' היא אמרה, 'עברתי ניתוח מאוד קשה, ואני רוצה  שתצלמי אותי מעכשיו ועד הסוף. שתתעדי את מה שקורה לי, את השינויים שהגוף שלי עובר. ומבקשת שתפרסמי את הצילומים האלה לאחר מותי'. גילי היתה מודעת היטב לפוטוגניות של הצלקות והסימנים שהותיר כל ניתוח בגופה. היא היתה מתקשרת ואומרת: 'אנחנו חייבות להיפגש, יש לי צלקת חדשה מדהימה'"[iv].

 חלק ניכר בעבודתו של הצלם זיו קורן נוגע בתיעוד הפצועים. לא רק ברגע עצמו - האקוטי הדרמטי, אפוף העשן, אלא בימים, בחודשים ובשנים שלאחר מכן. אחרי שהמנחמים והמלווים הלכו איש איש לשגרת חייו. הם  – הפצועים, נותרים עם גוף וזהות מפורקת מתמודדים רגע רגע בבניית עולמם החדש. צלקות פתוחות ומגלידות רקמות צלקתיות בגוף ובנפש. קורן נוכח שם ברגעים אינטימיים, פחות הרואים, מתעד את הצלקת. בתצלומים: "כנרת חיה בוסאני"  בת 23, חודשים לאחר שנפצעה בפיגוע מחבל מתאבד ברחוב אלנבי בתל אביב, 2003. "לואי מרעי", חייל שאיבד רגליו בזירת מטענים בגבול לבנון, בשנת 2002,  המוצג בתצלום כשהוא בביתו שבחורפיש עם בתו התינוקת, 2005.

 חן שפירא עוסק בצלקת במישור החומרי כמו גם במישור הסמלי  והמושגי. הוא מצייר איי צלקת כמטאפורה חזותית לרעיון של התחלה מחדש, ומעורר שאלות וסוגיות הקשורות לפני השטח, לדפורמציות ושינויים, באדמה החרוכה כמו בעור החי. המצע הציורי של עבודותיו המוצגות בתערוכה (חלקן מהסדרה "צרור נקוב") מאזכר פעולת פציעה וצריבה, מהווה תוצר של מחיקה וקריעה אובססיבית עד כי נדמה כי הקריעה, המחיקה ואי השלמות המרובדת אלה החושפות את השלם.

 הפסלת מירה מיילור יוצרת בחומרים הנושאים מטען ארכיטיפי: עץ, ברזל וזכוכית. בתבליט "ללא כותרת מסדרת הפרחים"   היא מבטאת את יופי הצלקת באמצעות דימוי המאזכר פרח בוהק  במרכז מצע חלוד ודוקרני.  התבליט מתכתב עם מושג ה"וואבי-סאבי" - עקרון פילוסופי ממסורת האסתטיקה היפנית. השקפת עולם המתרכזת בקבלת הארעיות וחוסר השלמות, בהכרה כי הדבר הפגום הופך למושלם ויפה משום שאיננו מושלם. המושג נגזר מבודהיזם המורה על ארעיות וזאת בניגוד לאידיאל היופי המערבי, המקדש נעורים ושואף ל"יופי אבסולוטי נצחי".

 מיכל פז יעקובסון, מוצגת בתצלומו של משה פיני סילוק כאיקונה המביטה בנו במבט חזיתי ישיר, עיניה כחלונות לנשמתה, חפה משכבות איפור, מאפשרת לאור להאיר ולחשוף את עורה המצולק כמו גם את מסע חייה. הצלם, מתכתב בתצלום זה עם הציור "דיוקנו העצמי של הצייר אלברכט דירר", (1500) - אמן הרנסנס, צייר עצמו בדיוקן פרונטלי כששערו וזקנו בוהקים ופניו בסימטריה מציגים אידיאל יופי, והשוואה ברורה לדמות ישו על פי מוסכמות הציור לאותה תקופה.

"זהויותיו המשניות של פריד אבו שקרה הן סממן לעיסוק החוזר שלו בזהות מורכבת בעבודותיו, שבאמצעותן הוא מחלץ את סיפורו האישי מקלישאות וסטראוטיפים חבוטים בהתמודדות עם שאלת הזהות כפלסטינאי החי במדינת ישראל. דרך הזהויות השונות נוטל לעצמו אבו שקרה את החופש לצאת כנגד טבואים בחברה הפלסטינאית ובחברה הערבית"[v].  בשימוש בטכניקות שונות וברגישות עצומה הוא מבטא אסתטיקת כאב. זיכרונות ילדות ותום ששקעו בנפשו כצלקת.             בעבודות המוצגות מתוך סדרת רישומים באמצעות סכין חיתוך, תחת הכותרת: "פו הדב, רישום כירורגי וצבע שמן אדום". אבו שקרה בדמותו של פו הדב מהלך בשדות וביערות ומעליו מטוסי קרב שורקים. מטוס הקרב כמוטיב החוזר ונשנה ביצירתו המעצים את הניגוד בין תנועתו הלוחמנית המאיימת לבין השלווה והשקט שמשקף הנוף.

בתצלום הדיוקן העצמי של קארן גילרמן מוצג ניצחונה הפרטי. הצלקת שנוצרה בעקבות ניתוח שעברה מתנוססת בגאון על צווארה כעדי וכעדות ביוגרפית. (הצריבה/הצלקת בעור מאזכרת כמו כן את תצלומה שהפך לאיקוני "עבר ועתיד בידינו" בו מונחת יד פעוט על זרוע מקועקעת וממוספרת של ניצולת שואה). גילרמן מתייחסת בתצלומיה לצלקת כמסר רב עוצמה.

אצל הצייר ראובן קופרמן, הצלקת, הקעקוע כמוטיב חוזר ונשנה בעבודותיו. הגוף העירום – הבשר החשוף המקועקע משמש כמפת קריאה סיפורית לנפש וכמעטפת קישוטית, ומצביע על יחסי פנים וחוץ, חשיפה והסתרה, אנונימיות וייחוד. בציורו מופיעה דמות  אסיר מקועקע מהכלא הרוסי. קעקועיו הכחלחלים מרפררים לשפת קעקוע עשירה ומרכבת המתקיימת בכלא הרוסי, המתבטאת בצורות, בסמלים ובמיקומם ובווריאציות שונות. הקעקועים כשכבת מגן, אינפורמציה ו"סימנים של כבוד".

 שירה נפתלי מציגה שלוות נוף עור הררי המופרת בחיתוך אדום ואלים. הפצע המדמם המופרש המגליד לכדי צלקת מונח באורח גרפי במרכז  הגב. עבודה זו מתוך סדרת עבודות בטכניקה מעורבת משנות ה-90, דרכה עסקה האמנית בחתכים, פצעים וצלקות שהופיעו על גופה כאקט מבוים. בקונוטציה של אלימות כלפי הגוף הנשי ובהקשר למושג ה"בזות" המצביע על מה שהורחק מהגוף, הוצא ממנו כהפרשה והפך ל"אחר". הבזות המערערת על הזהות, על המערכת, ואינה מכבדת גבולות, עמדות וכללים, אומצה במיוחד בשיח הפמיניסטי.

בחלל מוצג "קיר צלקות" - פסיפס תצלומי צלקות שנשלחו בעקבות "קול קורא" אל יוֹזֶמֶת התערוכה במטרה להציג ולחשוף את הצלקות והסיפורים שמאחוריהן. הצלקת החיצונית והפנימית על הקשריה השונים, המופיעה בחשיפה משותפת, הן לשם ריפוי של חוויה בזמן והן לשם ריפוי המקום הפגוע המצולק, אשר לרוב מושקעת אנרגיה רבה מדי להסתירו.

_____________________________________________________________________

[i]  Leonard Cohen – "Anthem"

[ii]  ד"ר גדעון עפרת, מתוך המאמר "ארץ-אם", שהוצג במסגרת תערוכה "ארץ פצועה" האמנית אריאן ליטמן, אירועי ברוטינה, סדנאות האמנים, י-ם, 2021. 

[iii]  צפריר בשן, בנו של גבי מתוך "גומרים הולכים, המחסן של צפריר בשן", מכתב מאבא, פורסם ב-25 באוקטובר, 2011.

[iv] ורדי כהנא על גילי פתיר – מתוך "היופי ניתק את עצמו", מאמר התערוכה, מוזיאון רמת גן, 2001.

[v] יעלה חזות, "מטמורפוזה של הערבי החדש", פריד אבו שקרה עבודות 1987-2017, עמוד 59.

** עריכה לשונית: ענבר דקל 

קטע מעבודת הוידאו המוזה, אריאן ליטמן 

 

כאן, גואל פינטו, הצלקות שרואים ואלו שלא

כאן, רשת ב' מגזין השבת, רון נשיאל

כאן, סוכן תרבות, קובי מידן , כתבתה של נחמה יהושפט , מתחת לעור

התערוכות המומלצות של סוף השבוע: 19.5 עד 21.5 - הארץ 

צלקת / תערוכה קבוצתית - מגזין פורטפוליו -

לצלקות שלנו אין צבע, דת או לאום" - Ynet