לדבר מילים שותקות - צליל ים (שם עט)
מבט לעולמה של שורדת טראומה מינית ומתמודדת עם פוסט טראומה מורכבת.
בחסות המרכז לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית - השרון
גלריה על האגם - דצמבר 2023
צליל ים מדברת מילים שותקות. לדבריה: "יש צעקות שנועדו לא להישמע, מילים שנועדו להיקבר. בחוץ שחי, בפנים שמת, וחיים שנכשלו לחיות".
למילים השותקות הטעונות שלה מצטרפים גם תצלומים, ציורים ואובייקט פיסולי. טקסטים של נבכי הנפש המבטאים מכלול של כאב, ייסורים, ומחשבות שמראם וקולם אינו נראה ונשמע, כשם שהצעקה ועדות המקרה, פעמים רבות אינה נראית ונשמעת.
צליל, מתמודדת עם טראומה מינית. ברגישות ובאומץ לב היא מאפשרת לנו הצצה אל התחושות המורכבות והקשות המלוות אנשים החיים עם פוסט טראומה ודיסוציאציה. משתפת אותנו עם חומרי דם לבה בתערוכת יחיד זו שמטרתה לשמש מקור לעידוד, לנחמה, לשותפות עם נפגעים/ות אחרים/ות, ולעורר שיח ומודעות סביב הנושא, שלא יכלו לו המילים.
בין העבודות: מרבד ציורים המחוברים זה לזה בחוט, כטלאי זיכרונות המבקשים להתאחד יחדיו לשלם, בכל מצע שכזה המצויר בצבעי אדום, לבן ושחור מופיעות להן עיניים, דמעות שאפשרי שתקראנה כטפטופי דם, ידיים שחלקן גדולות בעלות ציפורני טרף וחלקן קטנות כמבקשות עזרה או מחסה. וביניהן מילים בודדות וטעונות, דוגמת: סכנה, רכוש ציבורי, Kill you, .Dead
הטקסטים המופיעים בתערוכה חוברים לתצלומים, לעיתים כזוג ולעיתים במקצב אחר. התצלומים כמו מאירים באופן נוסף את הטקסט, על אף שהטקסט חי בעוצמתו בזכות עצמו.
כך למשל בצימוד בו מופיע הטקסט: "חשבתי שאני במקום אחר. אז חשבתי. כל הדרכים מובילות לאבדן" וסמוך אליו תצלום ובו מופיעה תחנת אוטובוס עזובה ומוזנחת, מספר הקו המעיד על כיון הנסיעה, עקור. התחנה ניצבת בשום מקום, סביבה מרחב דשא ירוק ותכול שמים. תנועת הטבע נמשכת, אך תחנת החיים תקועה ואינה מובלת. ובצימוד אחר נכתב: "כְּשֶׁנִּכְנְסוּ גּוּפִים לְתוֹכָהּ, הָאֲדָמָה לֹא רָעֲדָה, דִּמְעָה לֹא זָלְגָה, וְיַלְדָּה אַחַת אָבְדָה", וסמוך אליו תצלום ובו מופיעה בובת בד רכה, שרועה על רצפת רחוב.
צליל ים זהו שם בדוי "שם במה" כמו אותם כוכבים המבקשים להסתיר את זהותם ולבחור בשם שיווקי יותר, במקרה שלה, כמו במקרים רבים של נפגעי/ות טראומה מינית, השורד/ת מבקש להסתיר את זהותו, ישנה בושה, שתיקה, חשש להיות לא מובן, להיות מתויג, להיות מואשם, להיות קורבן. להיות או לא להיות. "אני כמו פאזל, מחברת אותי לעצמי. חלק חלק, פיסה פיסה, עד שתתגלה התמונה השלמה. אני."