בית לאמנות ישראלית מאמר -בית השייח' בשדות קיבוץ בארי
אשכר אלדן-כהן
נורית טל-טנא, אוצרת: "פתאום עולה בי המחשבה אודות
התערוכה של אשכר אלדן כהן משנת 2007 שכונתה בשם "כשהבית ריק". אני מבקשת לחצוב במקריות השם הזה, תואם לעכשיו ממבט אחר, ופונה לתערוכה ההיא כדי
להיזכר מה הוצג שם ומה השתנה"
בוקר שבת 7/10 שעה 08:23 אשכר אלדן-כהן, אמנית בין תחומית, אקטיביסטית פמיניסטית, העלתה את הפוסט הראשון בפייסבוק:
"תודה רבה לכל מי שמתעניין. שוחחתי עכשיו עם אמא בטלפון. ברקע נשמעו יריות. אמא אמרה שהיא ראתה מהחלון מישהו שוכב על הדשא ויורה. יש קרב יריות בתוך הקיבוץ. אמרתי לאמא שקראתי ידיעה שיחידות מיוחדות הגיעו לישובים. אמא אמרה שהיא חושבת שזה חבר קיבוץ מכיתת כוננות. שהוא נראה אדם מבוגר. אני מתפללת לשלום הורי וחבריהם. חבר קיבוץ ששוחחתי איתו אמר שהחברים קיבלו הנחייה להסתגר בבתים. אמא אמרה שאם היא תמצא את מותה, היא רוצה שנדע שהיא אהבה אותנו, ושנשמור על עצמנו. אמרתי לה שאני יודעת, שגם אנחנו אוהבות אותה ומצטטות אותה פעמים רבות. אמא שמחה לשמוע. אבא ישן בממ"ד. ביקשתי מאמא שתצטרף לאבא לממ"ד. אני בקושי נושמת. מקווה שזו לא פרידה".
ברקע נשמעו יריות. אמא אמרה שהיא ראתה מהחלון מישהו שוכב על הדשא ויורה. יש קרב יריות בתוך הקיבוץ. אמרתי לאמא שקראתי ידיעה שיחידות מיוחדות הגיעו לישובים. אמא אמרה שהיא חושבת שזה חבר קיבוץ מכיתת כוננות. שהוא נראה אדם מבוגר. אני מתפללת לשלום הורי וחבריהם. חבר קיבוץ ששוחחתי איתו אמר שהחברים קיבלו הנחייה להסתגר בבתים. אמא אמרה שאם היא תמצא את מותה, היא רוצה שנדע שהיא אהבה אותנו, ושנשמור על עצמנו .אמרתי לה שאני יודעת, שגם אנחנו אוהבות אותה ומצטטות אותה פעמים רבות. אמא שמחה לשמוע. אבא ישן בממד. ביקשתי מאמא שתצטרף לאבא לממד. אני בקושי נושמת. מקווה שזו לא פרידה".
פוסט שלאחריו יגיעו עוד, המכילים הרהורים ומחשבות מקוטעות, רסיסי תקוה של בת החרדה לגורל הוריה הקשישים (המשורר אנדד אלדן, יליד 1924 ואשתו שרי, ממייסדי קיבוץ בארי) כשאנו, חברי הרשת בשדה התמיכה הוירטואלי, קוראים בחרדה את דבריה, חסרי אונים, המומים מעוצמת התופת המתעצמת מכל כיון ומהחידלון שבכוחנו להושיט לה ולאחרים איזו הצלה. בהמתנה קורעת לב ואללה הוא אכבר ואנחנו איתה ובמקביל עם מאות אחרים המלחשים לישועה במשחק איקס עיגול אכזרי. אשכר משתפת במצוקתה, ביגונה משך יממת תופת חמאס, מתחננת לפירורי ידיעה אודות הוריה.
שבת 7/10 שעה 23:24 "אני עושה המון פעולות בהמון כיוונים כדי לברר מה קורה עם ההורים. פתאום קלטתי. לא מתחשק לי למהר לקבל את הבשורה. אני רוצה עוד קצת להחזיק את המחשבה שיש לי הורים בעולם. לא דחוף לי לשמוע שהם מתים. יש לי עוד חיים שלמים להתגעגע. זה לא מידע עובדתי. זה מחשבות".
רק למחרת אחרי ליל איוב, בבוקר יום ראשון ה8/10 שעה 10:48 אשכר מוציאה את הידיעה המשמחת: "בשורות טובות. ההורים שלי חיים ובועטים. מעדכנת. סיימתי עכשיו שיחת טלפון עם אמא שלי. בכיתי וצחקתי גם יחד. ההורים על אוטובוס מחוץ לבארי, בדרך למלון בים המלח. "
אשכר נעה בין שמחת הידיעה כי הוריה שרדו את תופת החמאס בביתם לבין כאב אין סופי אודות העובדה הבלתי נתפסת כי כמאה חברי קיבוץ בארי נהרגו וכן מאות פצועים, חטופים והרוגים נוספים אחרים. התנועה הטראגית אינה מאפשרת לה מנוח והיא מלווה את הוריה למשכנם הארעי במלון בים המלח, משכן שיוחלף מספר ימים לאחר מכן במשכן חדש. ובבארי הבית .ריק
הבית הריק של הוריה כמו מאות בתים אחרים שהפכו בעקבות הפוגרום למונומנט ריק, שרוף ונטוש, המותיר שרידי עקבות של חיים וטבח בערבוביה. ובתים ריקים אחרים שדייריו פונו בשל סכנה עתידית, הנותרו עירומים ופצועים ומלאי געגוע לרחשי החיים היומיומיים, לקול צהלת הילדים המשאירים את צעצועיהם במרכז הסלון, מלכלכים בידיהם הקטנות והדביקות משוקולד את הספה, לקולה של האם הגוערת בהם, לקול הריבים והשיחות משפחתיות בארוחת ערב המתערבב עם קול הטלוויזיה, וקול צחוקם של השכנים ...שאון שיגרת חיים משפחתיים שנקטעו באחת.
ובתוך הכאוס המנתק את אפשרות הנשימה, הכאוס המנתק את האנשים מעצמם , מיקיריהם, ומהבית. ואני "ברת המזל" שאינה מתגוררת בעוטף, לא מסוגלת לזוז . וכל תנועה ומחשבה הופכת לאיטית מאד ופתאום עולה בי משום מקום המחשבה אודות התערוכה של אשכר משנת 2007 שכונתה בשם "כשהבית ריק" [i]. ואני מבקשת לחצוב במקריות השם הזה שתואם לעכשיו ממבט אחר ופונה לתערוכה ההיא להיזכר מה הוצג שם ומה השתנה ואין מסקנות נמהרות, ואין שחור-לבן, ואין שלום ויש מלחמה ואין שמאל וימין ויש ימין ושמאל, ויש יחד, ואני מתפללת לאהבה. ומניחה כאן את הדברים. כי ייקח עוד זמן לעכל ולמלא את הבית מחדש.
תצלומי הבית הריק שהוצגו בתערוכה היו אלה ביתי השייח', שנותרו ריקים לאחר הכיבוש ובהם ובסביבתם קם קיבוץ בארי[ii]. הדימוי האמנותי ה"בית הריק" שימש עבורה כסימן קריאה למבט הצופה להתעוררות לאומית מודעת אל הלאומיות הפלסטינית. אשכר עסקה בתערוכתה בהתבגרות בקיבוץ בצל הבתים הריקים של הפלסטינים, בתים שננטשו ונכבשו, בהתייחסות לקונפליקט היהודי-ערבי מנקודת מבטה האישית. בית השייח' עורר בה את הצורך לבדוק את המבט המתחדש לזמנו לגבי אפשרות המחשבה הדו-לאומית, היוצאת מתוך התצלום, כסמל ובחינה ביקורתית של היסטוריות שונות, התבוננות כלפי לאומיות ציונית מתחדשת המסומלת בשדה חיטה של אנשי בארי, ובהתחדשות הלאומיות הפלסטינית מתוך המחשבה הישראלית.
בתערוכה, הוקרן גם הסרט דוקומנטרי קצר "בית השייח'" בו אשכר ניסתה לפענח את מציאות חייה, חיינו בהיבט האנושי. ולהלן קטע מדבריה מתוך הסרט: "בבארי גדלתי, בלינה משותפת כמו כל הילדים. בכיתה ז' היתה הבר מצווה והשיא היה הקפיצה לברזנט. לימדו אותנו לקפוץ על הברזנט מבית השייח' הקטן ואחר כך קפיצה מבית השייח' הגדול. בגיל 42 חליתי בסרטן השד, החלטתי להעז להישיר מבט ולשאול את השאלות המושתקות שרדפו אחרי מאז ילדותי. התחלתי לצלם את ביתי השייח', מהם קפצו לברזנט, ושאלתי: אם קוראים לבית ביית השייח'. סימן שהיה שייח'. ולמה דוקא מהגגות של הבתים יהערבים אימנו אותנו לקפוץ? למה דוקא משם חינכו אותנו להיות גיבורות וגיבורים? וכיצד הבית הפך להיות ריק מבעליו". בעבודת הוידאו אשכר מראיינת את שייח' חכמת אל ואיחידי ז"ל אשר התגורר בבית השייח' בילדותו, והוא מלא בגעגועים למקום. וכן היא מראיינת את אחד מותיקי הקיבוץ ושואלת אותו האם היתה לו תחושה מיוחדת כשהתיישב בבתי הפלשתינים, לדבריו לא היה משהו יוצא דופן, היה זה השטח שנכבש ואיתו היה צריך להסתדר. בהמשך אשכר מספרת על מות אחותה האהובה לירז גל אלדן ז"ל שנקברה בבית הקברות בבארי, וסמוך לקברה, קבור גם מוטי חיוט ז"ל ממייסדי הקיבוץ, ואשכר מציינת: "לא רחוק משם יש קברים של פלשתינים שגרו כאן לפנינו, ואני שואלת את עצמי, האם אפשר גם לחיות יחד באותה אדמה שבתוכה נקברים המתים?" באותה עת, כתב אביה את שירו "על קירות בארי" שיר שנדמה שהינו בחזקת שיר נבואי, בהקשר לימים אלה:
על קירות בארי / אלדד אלדן
עַל קִירוֹת בְּאֵרִי כָּתַבְתִּי קוֹרוֹתֶיהָ
מִמְּקוֹרוֹת וּמַעֲמַקִּים קְרוּעֵי קֹר
עֵת קָרְאוּ אֶת הַקּוֹרֶה בַּכְּאֵב וְאוֹרוֹתֶיהָ
נָפְלוּ לַעֲרָפֶל וַאֲפֵלַת לַיְלָה וִילָלָה כְּמָקוֹר
לַתְּפִלָּה כִּי נָפְלוּ יְלָדֶיהָ וְדֶלֶת נְעוּלָה
לְרַחֲמֵי שָׁמַיִם נוֹשְׁמִים שְׁמָמָה וּשְׁכוֹל
הוֹרִים לְלֹא רַחֲמִים מִי יְנַחֵם כִּי קְלָלָה
לוֹחֶשֶׁת אַל טַל וּמָטָר וּמֻתָּר לִבְכּוֹת לְמִי שֶׁיָּכוֹל
יֵשׁ שָׁעָה רוֹחֶשֶׁת חֹשֶךְ אַךְ יֵשׁ שַׁחַר וְהִלָּה
יום שלישי 10/10 שעה 13:19
"בביקור האחרון שלי בבארי, הלכתי לבית הקברות כתמיד, מאז אחותי נפטרה ונקברה שם. נדהמתי לראות שבתוך בית הקברות כרתו חלקה שלמה של עצי אורן. חלקה מיוערת שלמה, הפכה לקרחת יער בתוך בית הקברות. אספתי איצטרובלים שהיו פזורים על האדמה, ולקחתי הביתה. צילמתי.הנה כאן. בית הקברות הקטן בבארי. חלקת קברים חדשה ריקה. מוכנה להתמלא. מוכנה לחבק לתוך אדמת בארי את חבריה. על קברה של אחותי שקבורה בבארי, רשמנו משפט טאואיסטי :השיבה אל השורש קרויה שלוה. אבא התעקש שעל הקבר של לירז יהיה כתוב שהיא בת בארי. כך כתבנו. "
2023
בתערוכה ההיא "כשהבית ריק", שהוצגה לפני כ16 שנה, מלבד תצלומי קבר השייח' שסימלו עבורה את ההיסטוריה הפלסטינית המוכחשת, אשכר הציגה גם תצלומי צריפים הכרוכים בהיסטוריה אישית להתבגרותה בקיבוץ, כשהיא עומדת על הפרדוקס בו הילדים שגדלו במבנים הפלסטינים הכבושים, התגייסו לשרות הצבא. המתחזק את הכיבוש ואת דיכויה של האוכלוסייה הפלסטינית. (לתערוכה צורף טקסט המבהיר את עמדותיה).
לקריאה מורחבת אודות תערוכתה כתב מתי שמואלוף את מאמרו "החלוצה הפלסטינית"[iii] כך כינה אותה. במאמרו ציין כי אלדן-כהן מכוונת לייצר מבט פמיניסטי מחודש לתוך ההיסטוריה של הקיבוץ, של המשפחה של הקבוצה האשכנזית שזכתה לנופך "חלוצי" בעלייה השנייה. באופן זה היא מביטה גם בבית הנוסטלגיה של הקיבוץ, ובאמצעות תצלומים מהתערוכה בה הוצגה בתה, ועל כך כתבה: "בשתי התמונות אלה רואים את בתי מציצה לתוך בית שהיום יש בו תערוכות נוסטלגיה של הקיבוץ. במקור זה היה בית ילדים שאליו עברתי מהגן לכיתה ב', מיד לאחר מלחמת ששת הימים. באותו בית היינו לומדים, אוכלים וישנים. עד היום מקננים בי הפחדים: בגלל שכבר היינו 'ממש גדולים' (בני שמונה), לא יישן בלילה ההורה בכיתה (הבית שבו גרנו נקרא "הכיתה"). בגן, כל לילה הורה אחר ישן, ואני הייתי מפחדת מביקור של ערבים רעים שיהרגו אותנו"[iv].
ובהמשך כותב שמואלוף: "ההיסטוריה המגדרית מתכווננת אל הדור של אלדן-כהן וגם אל הדור הצעיר של בתה, המביט ב"צריף הנוסטלגיה של הקיבוץ" על רקע קיומו של ה"ערבי" האחר, המאיים. מבט אחר שבא לידי ביטוי בתערוכה הוא הנסיון של אלדן-כהן להגדיר את קטגוריות "החלוץ", ו"הקיבוץ", שהיו בזמנן שיא היוקרה והסימבוליות הממשית של העלייה השנייה. אלדן-כהן מעמידה את שתי הקטגוריות הללו אל מול האחר הפלסטיני, כך כותבת האמנית על התצלום 'בית השייח' ושדה החיטה, קיבוץ בארי': "הצילום הוא של בית הנקרא בפי אנשי הקיבוץ "בית השייח". ניתן לראות מבעד לקוצים את שדה החיטה, ובאופק את שורת הברושים שנקראה" שוברי רוח", משום תפקידם להגן על עצי הפרדס שמאחוריהם. מה שעניין אותי בצילום הזה הוא ללכוד באותו מבט את הבית של הפלסטינים שנושלו מאדמתם עם היצירה החדשה על אדמה זו, של התושבים הנוכחיים, אנשי הקיבוץ והחקלאות שלהם, אשר מהות אתוס של שיבת העם לאדמתו, ההיאחזות באדמה, הגנה מרחבית"[v]. ובנוסף על גג בית השייח' ניצבת עמדה צבאית ישראלית מימי ראשית הקיבוץ.
ואני חוזרת לכאן ולעכשיו, לשואת השבעה באוקטובר 2023, לבית הריק של הוריה של אשכר בקיבוץ בארי. על חלון מטבח בית הוריה מודבקת מדבקת "שלום עכשיו", כעת חלון זה מחורר בקליע, אך המדבקה עודנה שם. הצלם אורן זיו צילם את מראות ההרס ואת החלון המחורר ומפרסם, ואשכר משתפת במחשבותיה בפוסט מיום שלישי ה 24/10 "רק במבט חוזר הבחנתי בתמונה מבית הורי, בקיומו של חור ירייה בחלון המטבח בבית הורי.
"שלום –עכשיו" אמונה שהחזיקו בה ההורים עשרות שנים. המנוולים הנאצים ירו רצחו, שחטו, שרפו, חנקו בעשן, גנבו בזזו, חרבו והרסו, קיבוץ של שוחרי שלום ששנים רבות תרם כסף וסיוע לעזתים."
אותו חלון ממש ובהתייחסות לאותה מדבקה, הוצג בתערוכה בתצלום "החדר של הורי בקיבוץ בארי", 2004, המדבקה הנושאת טקסט פוליטי–חברתי המבטאת את הזדהות הוריה עם תנועת "שלום–עכשיו", המסמלת את פרדיגמת 67. אודות תצלום זה כתבה בזמנו, האמנית: "למעלה רואים את קורות העץ שהקיבוץ התקין כדי לשים גג. הורי בחרו שלא להוסיף גג נוסף על זה שהקיבוץ הקצה. דלת הבית מימין פתוחה, בפנים רואים ספרים רבים. בצד שמאל יש מדבקה: שלום-עכשיו"[vi]. באותה העת אשכר מחד מזהה את תמיכת הוריה בשלום עכשיו אך מאידך מערערת על העניין באמצעות חזרתה לבית הערבי הנטוש בשדה השיבולים של הקיבוץ. אודות מבט דואלי זה הרחיב שמואלוף, במאמרו: "... באופן לא מודע היא גם חוזרת לשאלת אפיונו של מחנה השמאל: האם הוא מגדיר את עצמו אך ורק סביב הסוגיה הפלסטינית או שמא הוא עושה זאת גם באמצעות עיסוק בסוגיה המזרחית? בתצלומים שנכללו בתערוכה, על כל פנים, אין נראות ונוכחות לשאלה המזרחית, אלא רק כמטונימיה לשאלה הפלסטינית, כחלק ממעמדה הנוכח של האמנית בתוך שיח פנים-יהודי. כחלק משיח זה שואלת את עצמה אלדן-כהן האם היא שייכת למחנה יהודי-אירופאי, או שמא לזה יהודי-ערבי."[vii]
על פי תפיסתה הפוליטית של תנועת "שלום-עכשיו", הכיבוש שהחל בשנת 67 מטהר את מדינת ישראל מאחריות לנראטיב של 1948 ולתוצאותיו ומתעלמת מהנרטיב הפלסטיני. מחנה השלום התומך בהסדר עם הפלסטינים כחלק מלקיחת אחריות על כיבוש השטחים ב1967. על כך כתב ב2008 הסוציולוג יהודה שנהב: "השמאל הישראלי החדש, ציוני וליברלי, המציא את עצמן מחדש מיד לאחר מלחמת 1967. במהלך מלחמת 1948 ואחריה, התקשה השמאל הציוני ליישב את הסתירה בין מחויבותו השמאלנית – סוציאליסטית לצדק חברתי ופוליטי ובין היותו חלק בלתי נפרד מן הכיבוש הציוני של אדמות פלסטיניות שעליהן הוקמה המדינה. הכיבוש ב1967 הביא בראש ובראשונה פתרון, חלקי לפחות, לסכיזופרניה זו. עם פתיחת המרחבים החדשים מעבר לקו הירוק יכול היה השמאל הציוני לנשום לרווחה ולהפריד באלגנטיות בין 'כאן' ל'שם', ליצור לעצמו זהות וסדר יום חדש המפרידים בין 'המדיני' (מחוץ לגבולות )1967, ובין 'החברתי' (בתוך גבולות 1967). 'המדיני' עוסק בפלסטינים בשטחי הכיבוש בגדה ובעזה. 'החברתי' עוסק בקבוצות שונות בתוך שטח מדינת ישראל, בעיקר המזרחים והפלסטינים אזרחי ישראל. שם ההגדרות הן לאומיות. כאן הן מעמדיות. כך ייצר השמאל ומיסד שני שדות שיח פוליטיים שלכאורה אינם נפגשים. העובדה ש'המדיני' ו'החברתי' מכוננים את עצמם בשדות נפרדים מפריעה לנו לראות כיצד הם מייצרים זה את זה. וכיצד ההפרדה ביניהם מיטשטשת."[viii]
וחזרה למבט האנושי הפרטי בתערוכה, האמנית הביטה באופן רפלקסיבי לא רק בהוריה, בסבה ובסבתה, בביתה ובמרחב, אלא גם בדרך שבה הובנתה כסובייקטיבית של הקיבוץ. בזיכרונותיו הנלווים לתמונה, כך למשל בתצלום: "מגפיים של ילדי גן כלנית בקיבוץ בארי", 2004. היא הפכה את מבטה למבט קולקטיבי, ולא מחברת אותנו אל הפלסטינאיות בדמות האחר, ואף מרחיקה ומתכתבת עם זכרון השואה של הורי הוריה. בתערוכה אשכר הנכיחה התכתבות תלת דורית עם דור השואה, עם בני דורה ועם הדור הבא. כשהיא פורשת מבטים שונים על הקיבוץ ועברו הפלסטיני ועל כינון מושג החלוץ המשלבים רצפים היסטוריים שונים. לדברי שמואלוף כל הרצפים יחדיו מכוננים אל מול דמות האחר הפלסטיני, שלעיתים הוא מאיים ולעיתים הוא זה שיוביל לפיוס, כחלק תנועת השלום שבה מצדדים הוריה. והרי תצלום 'מגפי ילדי גן בארי', משנת 2004 מעורר מיידית את זכרון השואה, מצמית אותנו כעת למראות ותמונות שואת אוקטובר של ילדי גן קיבוץ בארי 2023. שגם עליהם אלוהים לא ריחם.
יום שני 9/10 "לפני כמה וכמה שנים כשהמוח שלי עוד היה מתוכנת על הזיות של מחנה השמאל הרדיקלי, הייתי עסוקה ביצירת סרט דקומנטרי על בארי. חיפשתי את מה שחשבתי שהוא אמת נסתרת על ראשית הקיבוץ ועל מלחמת השחרור ועל המאבק על הטריטוריה, שחשבתי אז שהוא התקיים בין יהודים רעים לערבים טובים. הייתי פעם הארד קור שמאל רדיקלי. אני עדיין בעד זכויות אדם, אבל אני כבר לא מפרשת את העיקרון הזה כהשתייכות למחנה מסוים.
וזה די שיברון לב לאבד אחיזה באמונה לוהטת. להבין שיש להבחין בין רעיון למציאות.
שיש להתבונן במציאות בעיניים פקוחות. או בקצרה. כל מי שבלהטוט פסוודו אינטלקטואלי מתנשא מאשים את הקורבנות, את הנרצחים ומצדיק את הרוצחים, ובכן זה דומה להצדקת אנס והאשמת הנאנסת. אני כבר לא קונה את האומללות הבלתי מסתיימת של שכנינו הערבים כלגיטימציה לאכזריות שטנית בלתי נתפסת. לא. הטבח ההמוני שביצעו רוצחים מעזה בתושבי הנגב, אין לו שום הצדקה, אפילו אם אדמות סבא וסבתא שלהם נגזלו ב-1948. המשפחה של סבא וסבתא שלי נרצחה כולה בשואה, כל הרכוש נגזל. סבא וסבתא שלי בנו עצמם בעשר אצבעות וסרבו לקבל שילומים, כי את הדם של המשפחה שלהם לא קונים בכסף. אף אחד מאיתנו לא הפך את הרצח להצדקה לפגוע במישהו.
עוד מחשבה מבהילה.
כשישראל נסוגה מהרצועה הייתי במצדדים בנסיגה. מזה זמן יש לי הבנה, שאכן יש צד שני, שיש לו רצון אסטרטגי למחוק את ישראל מהמפה, והוא עושה זאת שעל אחר שעל, כברת ארץ אחרי כברת ארץ. אם הפכתי משמאלנית לימנית רחמא ליצלן ?אני לא חושבת שיש כאן איזו הגדרה חשובה. אני חושבת שחשוב להיות עם אידאולוגיה אנושית ועם בוחן מציאות. כן אני יודעת שגם בעזה רוצים לחיות. אבל הגיע משם כוח שטני רצחני שאין לו זכות קיום. תכננתי לנסוע להורים בסופ"ש עם הבת שלי. יכולתי להיות היום חלק מהנרצחים.
יום שבת 28/10 בבית הצנוע בקיבוץ בארי, יש להורים דירה ישנה ופשוטה בגודל של חמישה חדרים שנבנו לאורך שנים טלאי על טלאי. לאבא ואמא יש שם חדרי שינה נפרדים. אמא סובלת מחום ואבא סובל מקור והפרדת החדרים איפשרה לכל אחד את צרכיו. עכשיו ההורים פליטים בדירה קטנטנה. אבא נראה מאד עצוב ותלוש ומבין שהוא איבד את ביתו.
__________________________________________________________
[i] "כשהבית ריק" תערוכת תצלומים, טקסט ווידאו של האמנית אשכר אלדן-כהן, באוצרות אודי רוזנווין, משכן לאמנויות הבמה, ת"א, 2007.
[ii] קיבוץ בְּאֵרִי נמצא בנגב המערבי, כארבעה קילומטרים מזרחית לרצועת עזה. משויך למועצה אזורית אשכול ומהווה היישוב הצפוני ביותר מבין יישובי המועצה. בארי הוקמה במוצאי יום כיפור ה'תש"ז – 1946, במסגרת 11 הנקודות. הקיבוץ נקרא על שם ברל כצנלסון, שבארי היה שמו העברי. הקיבוץ משתייך לתק"צ (התנועה הקיבוצית).
[iii] מתי שמואלוף, "החלוצה הפלסטינית", על תערוכת התצלומים "כשהבית ריק" של אשכר אלדן-כהן, מתוך "מקראי קודש" מועדי ישראל והאמנות היהודית העכשווית, קובץ מאמרים בעריכת דוד שפרבר, אוניב' בר אילן הפקולטה למדעי יהדות, מרכז ליבר לתערוכות, תשס"ט. עמודים 107-117.
[iv] אשכר אלדן - כהן, "כשהבית ריק", טקסט מצורף לתערוכה.
[v] מתי שמואלוף, "החלוצה הפלסטינית", על תערוכת התצלומים "כשהבית ריק" של אשכר אלדן-כהן, מתוך "מקראי קודש" מועדי ישראל והאמנות היהודית העכשווית, קובץ מאמרים בעריכת דוד שפרבר, אוניב' בר אילן הפקולטה למדעי יהדות, מרכז ליבר לתערוכות, תשס"ט. עמוד 110.
[vi] אשכר אלדן - כהן, "כשהבית ריק", טקסט מצורף לתערוכה.
[vii] מתי שמואלוף, "החלוצה הפלסטינית", על תערוכת התצלומים "כשהבית ריק" של אשכר אלדן-כהן, מתוך "מקראי קודש" מועדי ישראל והאמנות היהודית העכשווית, קובץ מאמרים בעריכת דוד שפרבר, אוניב' בר אילן הפקולטה למדעי יהדות, מרכז ליבר לתערוכות, תשס"ט. עמוד 110.
[viii] יהודה שנהב, "הכיבוש איננו עוצר במחסום", מצד שני: המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, 14-15, 2008, עמוד 4.