נָגַעְתְּ בִּי, וְעוֹדֵךְ...
רחל רינת הייליג: תצלומים
בית האמנים, ת"א, מרץ 2024
"מוות בלתי צפוי תמיד מכה בעוצמה. מותה של מאיה נכדתי בשיא פריחתה ויופייה פער חלל עצום בגופי ובנשמתי. היומיום, השגרה והחיים עצמם מתנגדים לחידלון וסופיתו המוחלטת של המוות, אבל החרדה מפני השכחה מכתיבה חיפוש אחרי דרכים אישיות להשאיר זיכרון חי. בין אלפי החוטים שחיברו בינינו הייתה גם האמנות דרכה ובאמצעותה דימיתי שאנו מתמזגות והופכות לישות אחת. חלקנו מחשבות על מהות החיים וכיצד המסע שכל אחת מאיתנו עושה יבוא לידי ביטוי באמצעים
עתה, לאחר פרידתי ממנה, לא נותרו לי אלא הצורה והצבע כמצע וכר פעולה המאפשר לי לקבל את מותה ולהפיג את כאבי. מאיה היא ציפור שמעופה נקטע, היא האין במקום שהיה מלא, היא השבר של תקוות וציפיות, היא הצבע שעשה את העולם למקום יפה יותר והיא הרוח החופשית, החמה שליוותה אותי במהלך עבודה זו. היא ממשיכה את נוכחותה עמי, את קיומה בתוכי." - רחל רינת הייליג
רחל רינת הייליג, בונה קולאז' טעון רגש ורב יופי שהינו מחווה ביטוי לכאב ופרידה מנכדתה. היא מצלמת דימויים המייצגים עבורה מטען נפשי ורעיוני ומשדכת אליהם חלקי אזכורים איקוניים מתולדות האמנות וממקורות אחרים. את מכלול האלמנטים מהעבר הרחוק והקרוב היא מפרקת ושותלת במערך קומפוזיציוני גיאומטרי המדגיש את ערכי הצבע והצורה. הקולאז' אשר נבנה ידנית וצולם, מציג צבעוניות פתיינית המסמאת או מצפינה את המפגש עם הכאב המייסר. אין זה ביטוי ישיר למערך תחושות זה. הצופה נדרש למהלך חידתי, לפענוח רגשי של חוויית המקור הצילומי ולגילוי משמעות החלקים השתולים – מהלך אשר יעדו נגיעה בסבל האישי והאוניברסלי כאחד.
באחד הקולאז'ים מופיעים תווי המזמור "סְטָאבָּט מָאטֶר דולורוסה" (Stabat Mater dolorosa, מהמאה ה-13), בו מתוארים ייסורי מריה, אימו של ישו עטורת היגון, בעת צליבתו, ומימין להם מופיע פרט מציור "מות החפים מפשע" של הצייר האיטלקי Guido Reni (מהמאה ה-17), ובאותה עבודת קולאז' תצלומה העכשווי של האמנית ובו מופיעה שקיעה אדמונית וצל עץ עירום. ענפי העץ הדוקרניים מתכתבים אסוציאטיבית עם כאב האמנית, כמו גם עם עטרת הקוצים שהושמה על ראשו של ישו עת נצלב. ובקולאז' אחר מופיעה דמותה של האמנית הרוכנת בכאב עת הגיעה "הבשורה" המרה אליה, ולצידה פרחים קמלים ודמות שקופה המאזכרת מלאך, שקיפות המבטאת את החשש מעמעום הזיכרון, והרצון לאחוז במוחשי - בגוף שאיננו.
רחל אינה "האם המבכה על בניה", וזו אינה מריה האם החובקת את בנה המורד מהצלב, אלא סבתא המבכה את אובדן נכדתה. את תמונת יגונה, את חבל הטבור המתמשך על פני הדורות היה עליה לחפש, לאסוף, וליצור בעצמה.
מעריב - סבתה של מאיה ווישניאק ז"ל על התערוכה שעוסקת בכאב: "הרצון להיות במקומה מאוד בולט בהתחלה"