רְאִי אֲדָמָה
כליל ווקסלר ובלהה ברג
גלריה אלפרד מרץ 2024
בתערוכה הזוגית רְאִי אֲדָמָה האמניות בלהה ברג וכליל ווקסלר, אם ובת, עוסקות בשבר אדמת הארץ והבית תוך בחינת היבטים היסטוריים, לאומיים ומשפחתיים. צמד היוצרות מתייחסות לזיכרון העבר הקדום והקרוב ולנסיונות שימורו. בעבודותיהן, האדמה, הבית, השבר וההישרדות מיוצגים הן מנקודת מבט כללית והן מנקודת מבט פרטית.
כותרת התערוכה לקוחה מתוך שיר מחאה שהפך לשיר קינה, אשר חיבר המשורר שאול טשרניחובסקי בשנת 1938: "רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד, בְּחֵיקֵךְ, מְלוֹן-בְּרָכָה, מְעוֹן סֵתֶר, זֶרַע טָמַנּוּ… לֹא עוֹד .פְּנִינֵי זְגוּגִיּוֹת שֶׁל כֻּסֶּמֶת, זֶרַע חִטָּה כְּבֵדָה, גַּרְגֵּר שְׂעוֹרָה חֲתוּל כֶּתֶם, שִׁבֹּלֶת-שׁוּעָל חֲרֵדָה… הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת, בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת, וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבֹא, אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית? וְאֵיפֹה? וְאַתְּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה".בשירו, טשרניחובסקי מסיט את מבטו לעבר האדמה שמצמיחה חיים חדשים אך גם בולעת מתים בקבורה. גם ברג וווקסלר עדות למאבק תמידי זה על פני האדמה, מתעדות את תוצאותיו ומגיבות אליו בעבודותיהן.
על גבי קירות הגלריה מוצגת סדרת ציורים של ברג מן השנים 2018-2024. העבודות, אשר נוצרו בשמן ובזפת על בד, עוסקות בהתפוררות ובשבר המהווים אלגוריה לשבר החברתי והפוליטי במדינת ישראל, שהינו תולדה של התנהגות אנושית שתוצאותיה מביאות לכדי אבדן, כליה והרס. ברג בונה את המעטפת הציורית שלה באופן איטי ומתמשך: האור, הכתם והצבע נבנים בתהליך טבעי ומשתנה של ריבוי, חשיפה והסתרה; בין שכבות הצבע מופיעים בקעים פתאומיים בקנבס, המשנים את פני השטח הציורי ואת תפיסת המציאות המשתקפת בו. ברג שוהה בין בורות ובולענים שנפערים, אך גם נוגעת ברגעים שאחרי הקריעה.
במרכז החלל ניצב מיצבה של ווקסלר המסמל את בית סבתה ואת השבר הנוכח והסמוי בו-זמנית, שהתקיים בו מתחת לפני השטח. במיצב, המנכיח זיכרון קרוב ומשפחתי, משתמשת ווקסלר בפרגמנט עקור מהסלון של סבתה וכך כורה מעין בור של כאב ביתי. מנורת השנדליר, הרצפה הדהויה ואוסף הכדים מאזכרים את בית הסבתא ומנכיחים את המפגש בין הפאר האירופאי לבין ההיסטוריה המקומית והבית הפרובינציאלי באשקלון.
הסוכר, הזפת והממצאים הארכיאולוגיים והביתיים (מוטיבים המופיעים גם בעבודות מוקדמות יותר של ווקסלר) מהדהדים את נוכחות הבית ובה בעת מזכירים את קריסתו הפוטנציאלית. החומרים בהם האמנית משתמשת מעוררים בצופה חוויה של התבוננות במעשה שימור זהיר אך בשל אופיים הופכים את היצירה למתכלה ולנתונה בתנועת שינוי מתמיד.
אובייקט הסוכר המטפטף לאיטו, נשבר ונמס; מצבי הצבירה של מרכיבי העבודה משתנים כמו הזיכרון אחריו היא מבקשת להתחקות ככל שהוא נשכח ודוהה בחלוף הזמן.
תערוכה זו מחברת בין דורות תוך שהיא מבטאת את ההרס המתמשך שבנות המשפחה עדות לו. החיבור בין המדיות השונות בהן יוצרות האם והבת מעצים את אופני ההתבוננות הפיזיים והרגשיים השונים שלהן, מעמיק את מבטיהן אל עבר שברון האדמה והבית. יחד, ברג וווקסלר משמיעות אזעקת אזהרה לגבי העתיד. יצירתן מציעה רגע של אור אחרון בין השמשות, בטרם תיפול עלטה מוחלטת.
נורית טל-טנא, אוצרת