קולות רפאים
ורד הקרט
בסדרת הציורים "קולות רפאים" מתכתבת הציירת ורד הקרט עם צילומי דיוקנאות סטודיו מאמצע המאה ה־19 וראשית המאה ה־,20 צילומים בשחור־לבן שבהם מופיעות דמויות קפואות בעולם מבוים, בלבוש מוקפד ובמבט ישיר למצלמה. על רקע תפאורות מלאכותיות, בתוך פריים שבו כמעט לא נותר זכר לאישיותם הפרטית של המצולמים, הקרט מאמצת לציורה את מהות הצילום, הנושא עימו את רוח התקופה. בתהליך ציורי אינטואיטיבי ואקספרסיבי היא מייצרת התייחסות חדשה.בטכניקה מעורבת ובשימוש בפלטת צבעים עזה היא מעניקה לדמויות את שנעלם מהן: צבע, חומר, נשימה, ומייצרת שכבה של קיום לאלו שכבר מזמן אינם.
הסופרת סוזן סונטאג ציינה בספרה האיקוני "הצילום כראי התקופה" (1977) כי "תצלומים מספקים עדות." הם נתפסים לעובדה שהרגע המצולם אכן התקיים. אך העדות הופכת בו־זמנית גם לאישור של היעלמות: התצלום קופא בזמן, מפריד את המצולם מן החיים עצמם, ומשאיר אחריו דמות שנעצרה ברגע שאיננו עוד. הפעולה הציורית של הקרט אינה ניסיון לשחזר מציאות שאבדה, אלא החדרת שכבה חדשה של נוכחות: פורטרטים אקראיים ההופכים לקולות רפאים של מצולמים שנאלמו. מרחב בין זמנים שבו הנעדר נוכח – לא כאמת היסטורית, אלא כפעולה ציורית קולאז'יסטית, של זיכרון, חמלה ותשומת לב. הקרט מקיימת אינטראקציה עם אלו שאיש אינו זוכר את שמם, ובמקביל מקיימת אינטראקציה חומרית גם עם המצע הציורי עצמו,הנושא "מזכרת:" ציור של עבודה אחרת שעל גביה היא מציירת את יצירתה הנוכחית. המצע משמש "רדי־מייד" עמוס סיפור, המפעיל אותה לתגובה ציורית ספונטנית. והנה היא, דודה לילי והכפפות הצהובות (2024), ישובה על ספה, דמותה נטמעת במקצב הדקורטיבי כחלק ממארג המרחב הביתי. ופניה פני רפאים אפורות כצילום ישן, דהוי ומקומט.
הפרקטיקה של הקרט, המזמנת נוכחות מתוך היעדר, חורגת מגבולות העבר אל המרחב המקומי בן זמננו.בהתבוננות בצמד ציוריה הפנורמיים המכונים Alice in Zombieland 1ו-2 ,(2023)מציגה הקרט מרחב נוף בדיוני שצויר בהשראת סדרת צילומים בני זמננו שצולמו בחבל יהודה ושומרון. מצילומים אלו היא דולה אלמנטים סימבוליים אידיוסינקרטיים ולאומיים כאחד, ביניהם החמור הלבן המתנייד אל מעבר לגבולות הפורמט. האם מדובר בחמורו של משיח?האם גאולתנו קרבה? גאולתו של מי? ולהיכן מתנייד החמור? אל הארץ המובטחת? משיחות הצבע וכתמי הנוף הבודדים – שבילים, סלעים, מרחב שמיים ושמש עגולה וצהובה – אינם מספקים תשובה. אי שם במרחק עץ ברוש המאזכר אנדרטת קבר, ודמות בודדת בפתח בית. והינה הוא הארנב: גדול ממדים, מואנש, קופץ ממעמקי הזיכרון הפרטי של האמנית לביקור בטריטוריה מזרח־תיכונית. כמו ב"ארץ הפלאות" של לואיס קרול, גם כאן הארנב מוביל את הצופה לחקירה עצמית בעולם אבסורדי ולהתמודדות עם גבולות המציאות והדמיון.
נורית טל־טנא – אוצרת
גלריה תערווכת נפתחות
























