דפנה רבס היא "אישה תעשייתית" של שנות העשרים במאה ה-21. אישה המודעת לעצמה, המשוחררת מכבלי ציפיות ותכתיבים חברתיים. השולטת בחצי קלאץ' בחייה בסביבתה ובבחירותיה.
רבס היא אמנית (המגיעה מתחום הצילום התעשייתי), אמא לארבע, גרושה שנחלצה מקשר אלים המתמודדת עם ניכור הורי[i], כשהיא נעה בלופ רוטיני סביב ה"עבודה השקופה" פעולות הבית ומחוצה לו. כל ההגדרות הסטראוטיפיות הללו (על פי סדר רנדומלי) מרכיבות את זהותה כ"אישה תעשייתית".
אודות זהותה האינטימית וסוגיות פמיניסטיות ומגדריות רחבות, רבס מכריזה וחוקרת באמצעות דמותה המשוכפלת והמוטמעת במעבדת מחקר, משל היתה תרבית בצלחת פטרי המעידה על נשים תעשייתיות אחרות. מעבדת האסמבלז' שלה משפת קוד המורכבת מתצלומים, רדי מייד, פיסול, וידאו ארט ומסך המזמין את הצופים להיכנס כשחקנים בטריטוריה הביתית המאולתרת, ולחוות את שגרת החיים הלוליינית.
רבס מתבוננת ובוחנת את המציאות הנשית באמצעות תצלומים ואובייקטים יומיומיים ה"מודבקים" על המצע, דוגמת: ביצים, עציצים, מטפים ועוד, הטעונים סמליות וטבולים בהומור סרקסטי ואסתטיקה. דמותה כאובייקט "מודבק" הנודד בין הסצנות, כשבלונה רפטטיבית קונסיסטנטית מול כאוס לא הגיוני.
רבס מפרקת ומרכיבה מציאות חדשה במספר זוויות בו זמנית.
התצלומים כטריפטיך או דיפטיך מרובד, מזגזגים בין הדו לתלת ממד, מכילים ארסנל אובייקטים הספוגים חוויות, הכוונות, התאמות וציפיות מגדריות וחברתיות בהתייחסות לתכתיבים וסוגיות אודות מעמד האישה, בהקשר לנורמות מישטור ותפקידיה המסורתיים על גלגוליו המגדריים.
בין האובייקטים, מופיע העורב כמוטיב חוזר המשמש להתייחסות לביוגרפית חייה בהקשר לניכור הורי. העורב פראי ומאיים, כמעט ובלתי ניתן לאילוף, חוכמתו מאפשרת לראות מעבר להרי חושך, העורב מגיע למקום בו מתחילים מחדש.
האובייקטים ספוגים גם בחומר עצמו: בדם המחזור, בחלב להנקת העולל, וביזע של פעולה נשית וגברית גם יחד. והנה היא רבס בעבודת וידאו דו ערוצית, לבושה בסרבל "פועלת" לצד חלקי רכב, מניפה דגל אדום וצועקת לעזרה, ובמקבילתה דמותה נעה אנה ואנה אוחזת בסל ובו יציקות חמר דמויי שדיים בגדלים שונים[ii].
במרכז החלל ניצבת ה"קרנפה" – פסל מאסיבי חלול העשוי ברזל חלוד, הקרנפה בנוכחותה העוצמתית מגודרת בסרט סימון והרי זו האמנית עצמה. הקרנפה מגדלת את גוריה עצמאית, מגוננת ומתקיפה את המעז להתקרב ולאיים. את התכונות "הגבריות" הללו רבס מאמצת לעצמה באמצעות הפיסול המאתגר בכיפוף הברזל החלוד, המנכיח שפה פיזית "גברית", ולא רק.
המעבדה מקפיצה אותנו מסצנה לסצנה, נדמה כי רבס עוברת מחצי קלאץ' להילוך ראשון, היא מערערת על הסדר החברתי ולוקחת את השליטה לידיה, כשהיא נלחמת על מיקומה האישי והפוליטי של ה"אישה התעשייתית" במאה ה-21.
נורית טל-טנא – אוצרת
[i] ניכור הורי (Parental Alienation Syndrome) - מונח שנטבע ב-1985 ע"י הפסיכיאטר ריצ'רד גרדנר לתיאור מצב שבו ילדים מגיעים לנתק מהורה (המנוכר), בתהליך הסתה ושטיפת מוח של ההורה (המנכר) המבקש לפגוע במערכת היחסים בין הילד להורה המנוכר. הדבר מתרחש בדר"כ במהלך תהליך פרידה וגירושין.
[ii] עבודה בהשראת עבודת הווידאו "Pipilotti Rist - :Ever is Over All, (1997) בה האמנית מערערת על השיטור והסדר.
* תערוכה זו כהמשך ישיר לתערוכותיה הקודמות בהן חקרה את מושג הסדר החברתי המתבקש לצד הכאוס. מושגים כגון: נורמליות לצד השיגעון, הליכה בתלם, תיעוש עכשווי, ו"התקרנפות" כסוג של האחדה הרומסת את החריג והאחר. דוגמת: "הוראות לחיים נורמליים". (2020), "התקרנפות", (2019).
ARTODAY - הגישה לדמות האישה. ראיון ושיחה עם דפנה רבס בתערוכתה “אישהתיעוש תעשייתית”
גלריה- הארץ - התערוכות המומלצות של סופ"ש
