להקה – תמר בן שאול
אוצרת: נורית טל-טנא
גוף העבודות של תמר בן שאול עוסק בלהקת זאבים כקבוצה אלגורית המייצגת פעילות קולקטיבית מתוך סולידריות. הקבוצה פועלת בכפוף להיררכיה מוגדרת תחת הנהגה וחוקי להקה ברורים. הרוע המובנה בפעילות הלהקה מושרש באמצעות התניות ביולוגיות וצורך חייתי אבולוציוני להשתייך לקבוצה ולשתף פעולה על מנת לשרוד.
בן שאול מנכיחה ביצירתה את "הזאב הרע" הארכיטיפי, ובכך חוברת למסורת ארוכה של יצירות אמנות העוסקות בייצוגו בהקשרים של אגדות עם, דת ומיתולוגיה. בציור Little Red Riding Hood(2021) היא מתייחסת במחווה קולוריסטית בשמן על בד לאיורו הנודע של גוסטב דורה (Doré)Little Red Riding Hood(1883),אלא שהיא אינה מותירה את הזאב לבדו וממקמת אותו כחלק מלהקה. בציור זה ובציורים נוספים בן שאול מבקשת לעורר מודעות למערכת היחסים בין הפרט לקבוצה קונפורמיסטית ולכוחה של הקבוצה, שמאפשרת לעיתים טשטוש נורמות וערכים לטובת פעילויות גזעניות, חרם, אונס ופשע. לדברי בן שאול: "השאלה העומדת במרכז מחקרי הציורי היא - איך המסגרת הקבוצתית מקנה לגיטימציה לפרטים שבתוכה לבצע מעשים נוראיים? מה מאפשר לזה לקרות, לאן נעלמים המצפון והחמלה?מהו הסיפור שחברי הקבוצה מספרים לעצמם להצדקת המעשים במהלכם ולאחריהם".
להקת הזאבים מופיעה בעבודה של בן שאול Who The Fuck Was Cheryl Araujo(2021), ציור אקספרסיבי-פיגורטיבי המורכב מארבעה חלקים ומאופיין בשכבות ומריחות צבע גדולות, השפרצות, נזילות ורישום קווי. סימוני שיניים וחורי עיניים מסמנים בציור חלל ריק כשל גולגולות חסרות זהות.לעיתים, בן שאול משלבת בעבודה ציור שטוח המאזכר אמנות רחוב, "גרפיטי",שיש לו איכויות של מניפסט חברתי ביקורתי.הציור מאכלס ציטוטים, בליל זמנים וסגנונות ציוריים,ובמרכזו הכיתוב:"Who The Fuck Was Cheryl Araujo" ("מי לעזאזל הייתה שריל אראוחו?"). משמאל לכיתוב ניצב סאטיר בעל פאלוס זקור אדיר (העתק של פסלון ברונזה מהתקופה ההלניסטית),[1] שדמותו המיתולוגית בספרות ובאמנות מייצגת יצור תאב מין הרודף אחר הנימפות.בחלקו השמאלי של הציור מופיעים הזאבים המשחרים לטרף, וברגיסטר התחתון של החלק המרכזי דמות גרפית דמוית קולאז' שכובה ומניפה את ידה לעזרה. זהו ציטוט ישיר של פרגמנט מציורו של פבלו פיקאסו גרניקה (1937), יצירה שהיא מסמלי ההרס והאובדן של מלחמת האזרחים בספרד. בסמוך לה מופיע דיוקן פניה העגומים של שריל, במונוכרום כחול שמאזכר את התקופה הקודרת, ה"כחולה", של פיקאסו.[2] בן שאול "מקפיצה" את הדימויים לשנות ה-80 של המאה ה-20 - אל אירוע אונס קבוצתי מתוקשר שאירע בארה"ב.[3]בחלק הימני של הציור היא מטיחה:“Cruelty is not acceptable”.
בן שאול מקשרת בין הדינמיקה של להקת הזאבים בטבע, של היחסים בין המנהיג לחברי הקבוצה כמכונה הפועלת על כל חלקיה להשגת היעד, לבין תופעת האונס הקבוצתי. בעבודות היא מעלה דימויים נוספים הקשורים לאירועי אונס קבוצתי מתוך הסיקור התקשורתי שלהם, למשל בעבודה Ayia Napa (2020). הנאנסת בפרשה זו סיפרה בראיונות:"Twelve men were lining up, excited, talking and shouting in Hebrew. I was trying to fight them off but I just couldn’t. They were like a pack of wolves"[4].
בסדרה Nirbhaya (2021) האמנית מייצרת מעין "מסדר זיהוי": מקבץ דיוקנאות מבוססי סנפ-שוט של "זאבי" פרשת האונס הקבוצתי שהתרחש בניו דלהי, הודו, ב-2012. בן שאול משרטטת מעין דיוקן פסיכולוגי של המתקיפים, כשהיא חותרת תחת סטריאוטיפים וייצוגים ארכיטיפיים של "חשודים" ו"נורמטיביים",ומבקשת להתחקות אחר ייצוגים חזותיים של פני הרוע. הדיוקנאות מסודרים ברצף של דימויים בעלי פורמט קטן ואחיד, בטכניקה מעורבת רב-גונית ואקספרסיבית. חלקם מינימליסטיים, תוצר של מריחה מימית של כמה קווים בצבעי מים על נייר, וחלקם בעלי תווי פנים מובחנים יותר בעבודה רישומית. הרב-גוניות של האמצעים האמנותיים מעידה על הרב-גוניות של פניהם.
וכמענה לסדרה זו, בסדרה Us (2023) מופיע מקבץ בפורמט דומה שלדיוקנאות הקורבנות הנשיים. בניגוד לאקספרסיביות העזה ולמגוון האמצעים החומריים שבהצגת דיוקנאותהאנסים, בדיוקנאות הנשים יש ממד של הפשטה. פניהן מטושטשות ונמסכות ועולה מהן תחושת פגיעות ומועקה.הן ניבטות כדימוי שנצרב בזיכרון הקולקטיבי הסטריאוטיפי.
בן שאול עוסקת גם בהשלכות שיש לכוחה של הקבוצה בהקשרים לאומיים וחברתיים, כאשר אזרחים נורמטיביים פועלים מתוך מטרה אידיאולוגית משותפת -תחושת "מוסריות", שליחות וצורך בהשתייכות -המכשירה את אמצעי הפעולה באשר הם לטובת היעד, האתוס. בעבודה Football (2024) "הזאבים" מיוצגים כיחידה ספורטיבית הפועלת למען מטרה משותפת לקול תשואות הקהל. היחידה הספורטיבית מוצגת גם בציורBerlin Olympic Games 1936(2024),המתייחס אל האתלטים המסודרים בשורה, כפי שהופיעו בתעמולה הנאצית באולימפיאדת ברלין ב-1936. הציור מבטא אסתטיקה של כוח וציות, שהופכת את הספורטאים לגוף אחד הפועל מתוך משמעת קולקטיבית - יחידים הנטמעים במערך חזותי המרומם את רעיון הטוהר והאחדות הגזעית על חשבון אנושיות היחיד.
את המונח "הבנאליות של הרוע"[5] טבעה חנה ארנדט (Arendt) בספרה אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע (1963), שנכתב בעקבות סיקורה את משפט אייכמן בישראל ב-1961. המונח נועד להסביר את הפער המוסרי בין דמותו ה"נורמלית" של אייכמן לבין הזוועות שביצע במסגרת מכונת ההשמדה הנאצית, שבה בני האדם שפעלו כחלק מקבוצה חיסלואחרים בשיטתיות במסגרת אידיאולוגיה גזענית.ארנדט מבקשת לחקור, מה צריך לקרות בחברה כדי שרוב כלשהו יהפוך רוע למוסריות.
בן שאול מבקשת מאיתנו להתבונן בעצמנו בהיבט רגשי ואינטלקטואלי, אישי וקבוצתי, ולהאיר על אודות האחריות המוסרית של הפרט להתייצב כנגד הלגיטימציה של הרוע בחסות הלהקה; לא להתמסר לעיוורון ולא להתרווח בנוחות המרפדת של ההשתייכות לקבוצת החזקים, אלא לקחת אחריות על מעשינו ובחירותינו, ולהישאר אדם.
הערות:
1. אמן לא ידוע, מות הסאטיר, מתוארך בין השנים 540-530 לפני הספירה,ברונזה, המוזיאון הארכיאולוגי של אתונה.
2."התקופה הכחולה" של פבלו פיקאסו מיוחסת לשנים 1904-1901 - תקופה עגמומית ביצירתו,שבה יצר עבודות בגוונים כחולים שביטאו עצב ויגון.
3. שריל אראוחיו נאנסה אונס קבוצתי ב-1983.
4."Top Cyprus Court Acquits UK Woman of Making False Rape Claim Against Israelis,"The Times of Israel, September 23, 2025.
5.חנה ארנדט,אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע (תרגום: אריה אוריאל),תל אביב: בבל, 2000.
ערב רב סמכותנות, אלימות ומגדר . מאמרו של פרופ' משה צוקרמן מתוך הקטלוג שהתלווה לתערוכה
דינמיקה קבוצתית הרסנית שמסתיימת בכשל מוסרי. - Artoday
ידיעות אחרונות חבצלת דמארי - YNET
שיח גלריה בהשתתפות פרופ' משה צוקרמן, האמנית והאוצרת