רינה בובראוגלו מתהלכת במחוזות ההווה והעבר הקרוב והרחוק, מייצרת מרחב
אינטימי, כלפי תחנות בזמן ובמקום, הן כסיפור חיים קונקרטי, והן ככלי להתבוננות במשמעויות אוניברסליות וטרנסנדנטיות. קורפוס יצירתה מפנה מבט חומל כלפי הפליטים והמגורשים באשר הם, המטולטלים על ספינה רעועה בים הגדול, משוועים לחסד.
לדבריה: "נולדתי באיזמיר, שבתורכיה, על חופי הים האגאי. מדי שנה, במשך מספר חודשים, משפחתי ואני התגוררנו סמוך לחוף הים, נהגנו לבלות שעות ארוכות בתוך הים ומחוצה לו, מתבוננים ומקשיבים למנגינת הגלים. כשעלינו לארץ בהיותי בת חמש-עשרה, התמלאתי בגעגועים לגווני הכחול והטורקיז של המפרצים הרבים חופי ים האגאי
רינה מבקשת לחקור חוויות, זיכרונות ותובנות באמצעות חומר, צבע, טקסטורות, קולאז' ומקצב. בהתייחסותה למקור מים בשפה מופשטת ומרובדת הנסמכת על ניסיונות, טעיה ותהייה בחומר ובנפש כחוויה מטאפיזית המוליכה אותנו הצופים אל נוף פנימי ומובלעות המסתורין. בגוף העבודות היא נאחזת בדמויות פליטים ומהגרים וסירותיהם הרעועות, אלו הנמלטים מארצם אל עבר הלא ידוע, בחשאי אל מקלט גלי הים המתנפצים. והנה בציורה צל דמות שחורה הדוחפת מהחוף סירה ובה ילדה, הדמויות ממלטות את נפשן, ממוסכות בצבע שחור על פני נייר הים הכחול, המקווקו, העמוס ניירות משי ופרגמנט שבריריים, גרגרי חול, שברי בקבוק, מסמרים חלודים ויריעות סדין, המעידים על סיפור וזיכרון.
הים המוביל אל החיים והמוות, מקום מעונם של הלווייתנים הגדולים, המופיעים גם הם ביצירתה, דחוסים בטריטוריית החומר.
החיה התת ימית, מתוארת אצלה כאנושית, כעד משתתף וצופה אל פני המתרחש. הלוויתן המלווה את מסעו הדטרמיניסטי של האדם מופיע באזכורים שונים ביצירות ספרותיות שונות ואחרות, כך למשל בסיפור המקראי: "יונה והלוויתן", יונה ביקש לברוח משליחותו ובמהלך מסעו טבע בים ונבלע בלוע הלוויתן, גם הסופר פול אוסטר בספרו "הלוויתן" עוסק ביחס שבין מקריות וגורל האדם העלולים להביא עליו הרס וחורבן, וכן ב"מובי דיק" הלוויתן נמשל לאל ולכוחות הגורל.
"My soul has been torn from me and I am bleeding
My heart it has been rent and I am crying
For the beauty around me pales and I am screaming
I am the last of the Great Whales and I am dying".–(The Last Leviathan, Andy Barnes,1986)
האמנית רושמת, מציירת, מקמטת, דוחסת ומעבדת את החוויה האישית והאנושית, ובו בזמן היא מתייחסת בתמהיל לאירועי חייה העכשוויים.
היא אינה מסתפקת רק בדיאלוג על פני מצע הנייר ומייצרת תהליך מחקרי נוסף בתבליטי חמר. גם שם דמויות נפלטות בחיפוש מוצא בחסות הים. במקביל למצוקה העולה מהיצירות, רינה מבקשת ליצור מרחב המכיל גם אפשרות של חסד - "Grace", המסומן בין היתר באמצעות הורד, על פי הפסיכואנליטיקאי קארל יונג, הורד מסמל את שלמות הנפש, וכך בציור המכונה: "אולפת ואני בנחל שיח". מופיע ורד גדול ממדים במרכז הקומפוזיציה, ובמרכזו דיוקן האמנית וחברתה, וברגיסטר התחתון מופיע טקסט בלתי קריא, מילים שנכתבו ונמהלו במים. הטקסט מתפקד כדימוי, מכיל מילים ומשפטים שפורקו וחוברו מחדש. וכך בעבודה אחרת מופיע טקסט בהשראת שירה של המשוררת אן סקסטון: Mercy Street" 1969 45".
"Dream, drilling in the marrow of bone, searching for mercy street, not there…and yet I know mercy street, I know it well. not there, where did you go, mercy street? whale-bone corset in a wash basin. walk, walk – inside out, walking and looking, this is no dream, went out on a brown paper ship, swim back and forth, I burnt old notebooks in the back garden, then, the rose."
