על גבול הזיכרון | סעיד אבו שקרה
באחד הימים,בשנת2005 כשישבתי עם אמי מרים, העלינו זיכרונות ילדות, כשלפתע זרמו ממנה בשצף זיכרונות דומעים שעליהם מעולם לא סיפרה לי קודם. היא סיפרה בכאב ובגעגוע על הרגעים האחרונים בביתה באללג'ון, ביום הנכבה, עת פרצה המלחמה, שכניה ציוו עליה לסגור את הבית ולברוח עם כולם. רגע לפני שיצאה עטפה את האוכל בשמיכות כדי שיישמר טרי וחם עד שישובו הביתה עם שוך הקרבות.מעולם לא זכתה לשוב לבית הזה.[1]
סעיד אבו שקרה מתהלך בסמטאות עלומות בנבכי נפשו, מעלה שאלות, נובר בפצעים ובצלקות דרך שיבה אל סיפור משפחתו והעקירה מכפרם אללג׳ון (1948), כיום קיבוץ מגידו. המפגש של שברי זיכרון של פליטות ונדודים עם אירועי ההווה המתמשך מעורר מחדש את טראומת הנכבה, וכך נבנית שפה חזותית רגשית טעונה, המציבה את הסטודיו כמקלט של התמרה רוחנית.
האמן נזכר בחוויות מילדותו באום אל-פחם, שהייתה רווית סיפורים על אהבה, מלחמות, נטישה וגעגועים. מעל כולם ניצבת דמותה הגדולה של האֵם – מַרְיָם – הנושאת את דמותן של האימהות כולן. ההשראה, הכוח, האימה, התקווה והאהבה – כל אלו נוצקו למילים בספרו מַרְיָם ולדימויים אקספרסיביים ורגישים על נייר, המוצגים בתערוכה זו.
באישון לילה, עת הצבועים מתעוררים ומשחרים לטרף בעודם משמיעים למרחקים את צווחתם, סעיד מתעורר אף הוא, עולה לסטודיו שבעליית הגג בביתו ויוצא לשוטט בנבכי הזיכרון והלב, לזעוק את זעקתו. בחסות החשיכה סעיד מטיח את עצמו על הנייר ללא עקבות, באנרגיה מתפרצת, ציור בהול שנרשם בעוצמה ובנשימה אצורה. קו הפחם השחור וכתמי הצבע האדום מנכיחים את כאבו.
בציוריו מהשנים 2020–2023 אנו נקראים להתעורר במהלומה ישירה ומהירה; נדמה כי מלחמה פורצת ויש להגיב בעוצמה ממוקדת. והנה הם, הפליטים, במקצב של קווים שחורים עזים ובנקישות מכחול חטופות ההולמות במצע ומטביעות סימנים ונקודות, כשלובן הנייר כמוהו כהבלחות אור. הסימנים ממלאים את הפריים כולו; הדמויות הצפופות נדחסות למצע, מועמסות ומובלות אל הלא-נודע.
אל מול אלו, מגילות נייר מהעת האחרונה מגוללות על פני עשרות מטרים את סיפור תקופתנו. הלמות יריות במקצב קדחתני ועשן מסמא מתרחב בכתמיותו עד כדי חנק על גבי הנייר הלבן. והנה הן החיות: מעולפות, מתות, שכובות על גבן ובעיניהן מבט מכמיר לב של תהום ייאוש.
התערוכה היא מסע אישי וקולקטיבי שבו האמן יוצא מתהליך של כתיבה ויצירה אינטימית, אוטוביוגרפית, שבמרכזה דמות אמו, ופותח חלון רחב לזיכרון הפלסטיני המודחק והטראומטי, הנמהל עם מאורעות הימים האלה.
אוצרת: נורית טל-טנא
[1] סעיד אבו שקרה, מרים, תל אביב: שוקן, תשפ"ג 2023, עמ' 13.
______________________________________________________________________________________
סעיד אבו-שקרה: הצבוע שבתוכנו - המחסן של גדעון עפרת
הצייר המוערך אסד עזי אודות "על גבול הזיכרון"
On the Boundary of Memory | Said Abu Shakra
Said Abu Shakra wonders in the obscure backstreets of his inner soul, raises questions, and burrows into wounds and scars through his return to the story of his family and their 1948 displacement from the village of Al-Lajjun, today Kibbutz Megiddo. The clash of mnemonic fragments of refugeehood and wonderings with the events of the ongoing present reawakens the trauma of the Nakba, thereby constructing an emotionally charged visual language that positions the studio as a shelter for spiritual transformation.
The artist recalls his childhood in Umm al-Fahm, which was replete with stories of love, war, displacement and longing. Above all hovers the image of the great mother, Mariam, who carries the image of all mothers as such. Inspiration, power, terror, hope and love – all are cast into words in his book Mariam, and into expressive and sensitive images on paper, presented in this exhibition.
Late at night, as the hyenas awaken to ensnare their prey while wailing in anguish across the distance, Said awakens as well, climbs up to the studio in his attic, and begins to wonder the mazes of memory and emotion, to cry out. Under the cover of darkness, Said hurls himself at the paper without traces, with out bursting energy, an urgent painting powerfully inscribed with a tightly held breath. The black charcoal line and the red paint spots highlight his pain.
His paintings from 2020-2023 are a wakeup call – a direct and swift blow. It seems a war is breaking out, and we must respond with concentrated strength. And there they are, the refugees, in a rhythm of powerful black lines and lightning brushstrokes that hammer the paper and stamp it with marks and dots, its whiteness gleaming like flashes of light. The marks fill out the entire frame; the crowded human figures are crammed into it, loaded and led to the unknown. In other works, Said himself is portrayed as a hyena.
Facing all those, paper scrolls from the recent time unfold the story of the present era over dozens of meters. Gunshots in a frantic pace and blinding smoke expanding in its smudginess to the point of chocking the white paper. And here are the beasts: fainted, dead, lying on their backs, their eyes betraying a pitiful gaze of bottomless despair.
The exhibition is a personal and collective journey where the artist ventures out of a process of intimate autobiographic writing and artwork centered on his mother’s image, opening a wide window unto the repressed and traumatic Palestinian memory, as it blends with latter-day events.
Nurit Tal-Tenne - Curator
