נשים מספרות מלחמה: קולות מהחזית:

אורלי לנדבר, אליסיה שחף, דלית פרוטר, יעל סרלין, ליאור שטיינר
לימור צרפתי מקס, לימור קליין טיבולי, מרב סודאי, נועה פיין
אוצרת: נורית טל-טנא
"נשים מספרות מלחמה" הוא מיזם שהקימה "עמותת עדן" לאחר ה-7 באוקטובר. העמותה מתמחה בטיפול בטראומה בנערות ובנשים, ופועלת בעוטף עזה מזה כשלושה עשורים. במסגרת המיזם תועדו עד כה קולותיהן של כ-80 נשים מהחזית ומהעורף, ששיתפו בסיפוריהן ובהשפעות המלחמה על חייהן כיום. 
תערוכה זו היא חלק ממיזם העמותה, ועוסקת בעדותן של נשות כוחות הביטחון שפעלו    ב-7 באוקטובר ובמהלך מלחמת "חרבות ברזל". התערוכה מציגה רשת הקשרים מילולית-חזותית, העוסקת בוויזואליזציה של קולות, ריחות ותחושות משדה הקרב. נשים שאחזו בנשק, שליטפו בכפות ידיהן החומלות את הפצועים והמתים. נשים שחוו תופת ופעלו בגבורה ובנחישות בחזית ובעורף, כתף אל כתף עם אחיהן לנשק, אמזונות – בשר ודם.
בתערוכה מוקרנות עדותיהן של נשות כוחות הביטחון – מסמך תיעודי נדיר שבו הן משתפות בגוף ראשון חוויות מפלחות-לב אודות שדה הקרב ושדה החיים שלאחריו. בהשראת העדויות יצרו תשע האמניות יצירות הנוגעות בממדים מגדריים, פמיניסטיים, חברתיים-לאומיים ואישיים, תוך התבוננות בציר הזמן ההיסטורי כאירוע מכונן. בין הייצוגים: דימוי האישה הלוחמת, הזהות המגדרית מול האתוס הצבאי, שוויון וחובת ההוכחה, פגיעות וכוח, פוסט-טראומה ועדות כריפוי.
ההיסטוריה נכתבת ברגעים אלה, ועלינו להבטיח שקולן של הנשים יישמע וייזכר

לעד.
_______________________________________

קולות מהחזית: סיפורי נשים מהמלחמה מסופרים באמצעות יצירות אמנות  פורטפוליו 

אורלי לנדבר טרלובסקי מציגה סדרת פסלים מקרמיקה, בהשראת עדויות המציינות את צו הלב: 'ואהבת!' – אהבת המולדת והאדם. צו שהניע את הלוחמות לצאת לקרב. בפסל אור אין סוף מוצגת לוחמת המאזכרת צלמית מתקופה קדומה. ידה האחת בתנוחה מערסלת, והשנייה אוחזת נשק הנשען על חזה כרות-שד, הדמות מפוסלת על גבי כלי-קיבול "קדום". הדימוי מתכתב עם האמזונות הלוחמות מהמיתולוגיה היוונית, שכרתו את שדן על מנת לאפשר לעצמן לירות בקשת ולהטיל כידון. כך גם הלוחמות שלנו יצאו אל התופת תוך הקרבה עצמית ונכונות להתאים עצמן ללחימה, לחיילים ולקרב. 
הצילום שוות של הצלמת אליסיה שחף נוצר בהשראת עדות הלוחמות, כפי שהן תופסות את עצמן בהיבט המגדרי המורכב. הן בהקשר לציפיותיהן האישיות מעצמן – חובת ההוכחה, והן בהקשר לקבלת נוכחותן מצד חברי הפלוגה הגברית שבה פעלו. הצילום עוסק במורכבות זו – התמוססות ציפיות סטראוטיפיות חברתיות הכרוכות בתפקידי מגדר. בצילום מופיעה אישה צעירה יושבת על כיסא במחוות גוף "גברית", לבושה בשמלה, עטויה שכפ"ץ ונעולה בנעליים צבאיות. 

ציוריה של דלית פרוטר, בשמן על בד פשתן, מבוססים על עדויות, תצלומים ותחושותיה המורכבות כאֵם ללוחמת המשרתת במילואים מאז ה-7 באוקטובר. הציורים צוירו בטכניקת ריאליזם מוקפדת, אך כזו שמאפשרת לציירת ביטוי אישי ובחירות סובייקטיביות. בציוריה מופיע דיוקן בתה הלוחמת, עדות ממקור ראשון. 

עדויות הלוחמות אודות קרבות, כאב, חמלה וגבורה, כנטוות בחוטי זהב, ביצירתה של יעל סרלין – האורגת, עצי חיים וחוטי זהב. יצירת רדי מייד מטופל המורכב מעמודי עץ מחוטבים שהיו מחוברים לספר תורה משנת 1939. על העמודים נחרת כי הספר הוקדש לזכר ילד שנספה. העמודים, נושאי זיכרון מקודש, משמשים עבור האמנית כנול בו היא טווה בחוטי זהב – סיפורים ועדויות חיים. הטוויה והאריגה תופסות מקום מרכזי ביצירה ובמלאכות נשים לאורך ההיסטוריה. במיתולוגיות הן מופיעות כסמלים הקושרים בין גורל, חיים ומוות. נשים אמיצות השתמשו בטוויה ובאריגה כאמצעים להשמיע את קולן ועדותן על פשעים שנעשו בהן ובסביבתן. בנוסף, האמנית מציגה עבודת ווידאו דמעות. שצולמה בנגב המערבי בשנת 2015 והוצגה בגלריה בארי בשנת 2016 כחלק ממיצב העוסק במלאת עשור להתנתקות.  כעת, העבודה מקבלת פרשנות חדשה בהתייחסות לעדויות. יעל שכלה את בנה היקר, החייל יוסף חיים צבי, במרץ 2024, במלחמת "חרבות ברזל".

לדברי הציירת ליאור שטיינר, 'בחרתי לצייר – פגיעוּת וכוח, הזדהיתי עם העדויות המתייחסות למפגש עם גופות החללים והליטוף החומל השומר על כבודם במהלך עוצמת האירוע והכאב'. בציור ללא כותרת  שהינו אקספרסיבי ומצומצם, בו משתלבים קווי רישום ושכבות צבע, מנכיחה האמנית עוצמה מכמירת לב. בין פיגורטיביות להפשטה, היא יוצרת אדפטציה אישית לעדות הלוחמות. בציור מופיעות שתי דמויות שרועות זו על זו – ספק נשענות, ספק שוכבות חסרות חיים – על גבו של פר או שור, המייצג כוח, יציבות ונחמה. הדימוי החייתי משמש כסמל לנוכחות ולהגנה, וליד המלטפת בחמלה. בנות משפחת הציירת – האחיות נורל ורויה מנצורי ז"ל, וארוסה של נורל – עמית כהן ז"ל, נרצחו ונמצאו באחת מ"מיגוניות המוות". 

לימור צרפתי מקס מתייחסת ביצירתה לעיניים המתעדות: עיניי הנשים שראו את מראות האימה, ההרג, הגבורה והלחימה בנוף הנגב המדמם. וכל שנותר הוא רישום פנימי צורב שהן נושאות בנפשן – מראות וסיפורים שחובה לספרם למענן, למעננו ולמען הדור הבא. האמנית מציגה את הדיפטיך נצרב בעיניים בטכניקה מעורבת על דיקט: שני מעגלי עיניים סגורות, ציור נוף מופשט ומניפת ריסים.
לימור קליין טיבולי מתייחסת לזירת הגוף והנפש, פוסט-טראומה, דיסוציאציה ועוד — מלאכת שיקום יומיומית, עדינה ומתמשכת, הנדרשת לנושאות העדות, שחוו את מאורעות הקרב. לימור מייצרת עבודת אסמבלאז', טיפול בטראומה,  מורכבת מרדי מייד מטופל: מזרן ומעיל צבאיים המסמנים טריטוריה צבאית ומשמשים כמצע שבו היא משלבת עבודות רקמה ורישום על גבי יריעות בדהמאזכרות בצורתן תגים וסמלי צה"ל. על גבי היריעות רקומים אלמנטים מעולמות הריפוי, הנשיות והמיניות. החיבור בין האלמנטים מהדהד אסתטיקה ויופי, ומבטא סבך רגשי בין טראומה להחלמה ובין חיים למוות.
הגוף, על חלקיו ואיבריו, כנושא עדות, מוצא את ביטויו בציורה של הציירת מרב סודאי, בטכניקה של גואש ופחם על בד — ציור מימי, שקוף ורב-שכבתי. מראות הטבח שראו הלוחמות ועדותיהן מונגשים בציורה ראשים — נשים עירומות, השכובות בתנוחה עוברית, וראשי נשים מרחפים סביבן. הדמויות המוכפלות מעידות על עוד רבות כמותן, שמצאו את מותן באירועי ה-7 באוקטובר.
האמנית נועה פיין מבקשת לגונן על בנותיה הקטנות. באמצעות שימוש בזכוכית וברישום בטכניקת ויטראז', היא מייצרת עבורן מסווה פנטסטי — מעטה שריון קשיח, רב-לוחות, המאזכר בצורתו אצטרובל. היא מטמיעה את ילדתה בתוך המעטה, כשרק ידיה ופניה מציצות מבין קשקשיו התפוחים. לדבריה: 'הרשימו אותי עדותיהן של הלביאות, שהרגישו צורך עמוק לצאת ולסייע: לקחו החלטה נועזת לצאת לפעולה והותירו את פחדיהן מאחור. אנו, האימהות, כמו גם האימהות בעזה, עלינו ליצור עוגן, הגנה ותקווה לילדינו במציאות מדממת ואיומה.'

October 7th Her Story: Voices from the Frontlines
Alicia Shahaf, Dalit Proter, Orly Landwer Tarlovsky, Leeor Shtainer Limor Klein Tivoli, Limor Zarfaty Max
Merav Sudaey, Noa Fein, Yael Serlin
Curator: Nurit Tal-Tenne
“October 7th Her Story” is a project initiated by the Eden Association after October 7. For nearly three decades Eden has specialized in trauma-focused care for women and young girls, operating at the heart of the communities of the Gaza Envelope region. Through this project, the testimonies of over 80 women —both from the frontlines and the home front—have been documented, sharing their personal stories and the lasting impact of the war on their lives.
This exhibition is part of the project and focuses on the testimonies of women from the Defence Forces who acted on October 7 and throughout the Swords of Iron war.                                                                                                       The exhibition presents a woven network of words and visuals that translates voices, scents, and sensations from the battlefield into artistic form.                It is about women who carried weapons and with the same hands caressed the wounded and the dead. Women who endured hell, acting with determination and courage—side by side with their brothers-in-arms. Amazons of flesh and blood.
Here, the testimonies of these women are projected as a rare documentary record—firsthand accounts that pierce the heart with stories from both the battlefield and the life that follows. Inspired by these testimonies, nine women artists created works that engage with gender, feminism, social and national identity, as well as personal narratives, while examining this historical moment as a formative event. Among the representations are the image of the woman warrior, the tension between gender identity and the military ethos, equality and the burden of proof, fragility and strength, trauma and testimony as healing.
History is being written in these very moments, and we must ensure that the voices of women are heard and remembered forever.

The photograph Equals by Alicia Shahaf was created in response to the testimonies of women combat soldiers, reflecting how they perceive themselves through a complex gendered lens. It speaks both to their personal expectations—the burden of proof—and to the acceptance of their presence by the male platoon members with whom they served. The work explores this layered complexity: the dissolving of stereotypical social expectations tied to gender roles. In the image, a young woman sits on a chair in a “masculine” body posture. She wears a dress, layered with a bulletproof vest, and heavy military boots.
Dalit Proter’s oil paintings on linen are based on testimonies, photographs, and her own complex feelings as the mother of a woman combat soldier who has been serving in the reserves since October 7. Her works are painted in a meticulous realist technique, yet one that allows room for personal expression and subjective choices within the depicted reality. At these works stands the portrait of her daughter, a combat soldier, serving as a direct and intimate testimony.
Orly Landwer Tarlovsky presents a series of ceramic sculptures. The works are inspired by testimonies that highlight the command of the heart: “And you shall love!”—the love of homeland and of humanity. This calling drove the women combat soldiers to go into battle. In her sculpture Endless Light,  a warrior figure appears, reminiscent of an ancient idol. One hand rests in a cradling gesture, while the other grips a weapon leaning against a severed breast. The image recalls the Amazon warriors of Greek mythology, who cut off a breast in order to shoot a bow and hurl a spear. In a similar way, on October 7 the women combat soldiers entered the inferno with self-sacrifice, adapting themselves to warfare, to their fellow soldiers, and to the battlefield. The warrior figure is sculpted onto an “ancient” vessel—a container of memory. 
According to painter Leeor Shtainer: “I chose to paint vulnerability and strength. I felt a deep connection to the testimonies describing the encounter with the bodies of the fallen, and the compassionate touch that preserved their dignity amid the intensity and pain of the event.” Her restrained, expressive paintings Untitled  combine lines of drawing with layered color, creating a visual presence that conveys a heart-rending power. Moving between figuration and abstraction, she forms a personal adaptation of the testimonies of the women combat soldiers. In the painting, two figures lie upon each other—at once leaning for support and appearing lifeless—resting on the back of a bull. The bull symbolizes strength, stability, and solace, while the human hand conveys compassion and care.  This imagery carries a deeply personal resonance for the artist. Members of her own family—the sisters Norelle and Roya Manzuri, and Norelle’s fiancé, Amit Cohen—were murdered and found in one of the “death shelters” of October 7. 
Limor Zarfaty Max’s work addresses the eyes that bear witness: the eyes of women who saw scenes of horror, killing, bravery, and combat in the bleeding landscape of the Negev. What remains is a searing inner imprint that they continue to carry within them—images and stories that must be told, for themselves, for us, and for the next generations. The artist presents the diptych Burned into the Eyes, created in mixed media on wood: two circular forms of closed eyes, an abstract painted landscape, and a fan of eyelashes.
Limor Klein Tivoli engages with the terrain of body and soul—post-trauma, dissociation, and the fragile, ongoing work of daily rehabilitation required of the women bearing testimony, those who endured the events of battle.           Her assemblage work, Trauma Therapy, is composed of altered ready-mades: a military mattress and jacket that mark a militarized territory and serve as the ground on which she layers embroidery and drawing on fabric sheets. These sheets echo the shape of IDF insignia and unit emblems.                        On the sheets she embroiders elements drawn from worlds of healing, femininity, and sexuality. The interplay between these elements resonates with beauty and aesthetics, while simultaneously expressing the emotional entanglement between trauma and recovery and between life and death.
The body—its parts and organs—as a vessel of testimony finds expression in the paintings of Merav Sudaey. Working in gouache and charcoal on canvas, she creates watery, transparent, multilayered works. The sights of the massacre, as seen through the eyes of the women combat soldiers and expressed in their testimonies, are rendered in her painting Heads: naked women lying in fetal positions, with women’s heads floating around them. The multiplied figures bear witness to the many more like them who met their death in the events of October 7.
Noa Fein seeks to protect her young daughters. Using glass and drawing in the stained-glass technique, she creates for them a fantastical disguise: a rigid, multi-plated armor, reminiscent in form of a pinecone. She embeds her child within this protective shell, with only the girl’s hands and face peeking out from between the swelling scales of armor. As the artist explains: “I was deeply moved by the testimonies of the lionesses—women who felt an overwhelming need to go out and help, who made the bold decision to act, leaving their fears behind. We, the mothers—just like the mothers in Gaza—must create anchors, protection, and hope for our children in a bloody and terrible reality.”
The testimonies of the women combat soldiers—like threads of gold—tell of battles, sacrifice, pain, compassion, and courage. These voices find expression in Yael Serlin’s work The Weaver, Trees of Life and Golden Threads. This treated ready-made incorporates carved wooden Torah rollers dating from 1939. The inscriptions on them state that the scroll was dedicated in memory of a child who perished. Bearing this sacred memory, the rollers become a loom upon which the artist weaves threads of gold—stories and living testimonies. Weaving and spinning have long occupied a central place in women’s creative practice throughout history. In mythologies they appear as powerful symbols that connect fate, life, and death. Courageous women have used weaving as a means to voice testimony about crimes committed against them and their surroundings.  The artist also presents the video work Tears (2015). Filmed in the Western Negev and first exhibited in 2016 at Be’eri Gallery in a show marking a decade since the Gaza disengagement, the work now takes on new meaning in light of October 7.                                                                                                                       In March 2024, during the Swords of Iron war, Yael lost her beloved son, soldier Yosef Haim Tzvi.